את ליל הסדר תש"ף נזכור עוד שנים רבות. זוגות צעירים או רווקים מבוגרים שנאלצים לחגוג את הסדר לבדם לראשונה בחייהם; הורים שישירו "מה נשתנה" לעצמם כשהם מבודדים מילדיהם ונכדיהם. רבים מאיתנו מתבוננים על הלילה הקרב ובא בחשש ואפילו בחרדה.
הסגר ההולך ומתהדק, שיצר את המציאות הזו, מחזיר אותנו 3,332 שנה לאחור, אל הלילה שבו יצאו בני ישראל ממצרים. גם אז המגפה השתוללה בחוץ, וגם אז הורה משה לזקני ישראל: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". מחוץ לפתח הבית אין שום דרך להתמודד עם הנגיף, אבל כשנכנסים פנימה, "לא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף".
מדוע אסר משה על ישראל לצאת מבתיהם? הסבר אחד, פשוט, הוא שבדיוק כמו היום מדובר באמצעי הגנה מפני הנגף. ואף שמדובר בנגף אלוהי, האדם צריך לנהוג כדרך העולם ולהתגונן בכל הדרכים הטבעיות. אמונה גדולה לא מתבטאת בשבירה של הכללים וביציאה "אמיצה" החוצה, אלא דווקא בהבנה שהקדוש ברוך הוא תובע מאיתנו להשתדל גם בדרך הטבע.
אבל כשנתבונן בפסוקים נשים לב שהאיסור לצאת מהבית נאמר עוד קודם תיאור הנגף שהיה אמור לפקוד את מצרים. הוא עומד בפני עצמו, ומשמעותו לא נגזרת רק מקיומו של הנגף. אפשר שהציווי להיסגר בבתים קשור בנקודה מהותית יותר המאפיינת את חג הפסח.
במסורת היהודית והישראלית התקבעו לנו שני ימי עצמאות: בניסן שנת 2048 לבריאת העולם קיבל העם היהודי את עצמאותו כשהשתחרר משעבוד מצרים; ובאייר 1948 למניינם הוקמה מדינת ישראל הריבונית בארץ ישראל אחרי כמעט אלפיים שנות גלות. אך יש הבדל דרמטי בין חגיגות ליל הסדר ובין ציון יום העצמאות: הראשונות נערכות בחוג המשפחה ומכילות מרכיבים דתיים מחייבים רבים – מצה, מרור, סיפור ביציאת מצרים; השני מאופיין בבמות ציבוריות ואירועים ממלכתיים, ללא אירוע משפחתי מחייב בנוהל אחיד. הטקס שמבשר את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות נערך לעיני כל ישראל המתבוננים בו מבעד למסכים, בעוד הטקס שמכניס את עם ישראל לאווירת הפסח הוא אכילת קורבן בכל חבורה וחבורה, בלי מישהו מורם מעם הנואם או פועל עבור כולם. פסח הוא יום העצמאות של העם, וכל משפחה מציינת בעצמה את משמעותו לגביה.
מספיק לראות את אלפי הישראלים החוגגים את הסדר בקטמנדו או את פקקי התנועה בתל־אביב בחצות הלילה בתום סעודות הסדר המשפחתיות, כדי להבין שהקונספט של פסח הצליח. בראש ובראשונה כי זו מסורת שעברה מהורים לילדים בתוך הבית.
כל נער מכיר את תמונת הריקודים של כ"ט בנובמבר אחרי ההצבעה ההיסטורית של האו"ם, המכירה בזכות הקמתה של מדינה יהודית. אבל התורה רצתה שאת הלילה הראשון לעצמאותנו כעם נחגוג בתוך הבית. לא נצא איש מפתח ביתו. הבית שמזוזותיו מרוחות בדם הקורבן יהפוך לרגע לסוג של מזבח, כדי לומר לנו לדורות עולם שהבית היהודי הוא סוג של מקדש מעט. ודווקא בתוכו, ולא באירועים ההמוניים הגדולים, תעבור מדור לדור המסורת היהודית.
השנה ניתנה לנו ההזדמנות לחזור אל ההתחלה הבסיסית הזו. לסדר משפחתי גדול יש מעלות, אבל חסרונו בצידו. אנחנו לא בהכרח מתמקדים בהעברת המסר שלנו לילדינו, שכן הם עסוקים בגורמים רבים המסיחים את הדעת. השבוע אמרו לי אנשים שהם מלאי התרגשות מהאפשרות שהזדמנה להם לערוך לראשונה את הסדר רק לילדיהם. זו הזדמנות נהדרת להסתכל במראה ולשאול: מהי היהדות שאני רוצה להעביר לילדיי? לצד החששות והתפילות למען החולים ולמען כל מי שנאבק על פרנסתו, יש לנו השנה הזדמנות להפוך את הלילה הזה ללילה של גילוי הקשר בין האדם בכלל וישראל בפרט ובין א־לוקים.
ההגדה אומרת "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה". אנחנו בעיצומו של מורא גדול המוטל על העולם כולו. ולוואי שנהיה ראויים לרגעים הללו של גילוי שכינה, ונשכיל להפיק מהם את המיטב.
