אם לפני שבוע נדמה היה שתכף קמה כאן ממשלה, היום נראה שאנחנו קרובים הרבה יותר למערכת בחירות רביעית. הסימן העיקרי היה חילופי ההודעות אמש בין הליכוד לכחול לבן. מי שרוצה לקיים פגישת משא ומתן פונה לצד השני, לא שולח הודעה לתקשורת. מי ששולח הודעה לתקשורת יודע שהתגובה שתתקבל תהיה גם היא באותו ערוץ. ואכן, ההודעה לתקשורת עם ההזמנה מצד נתניהו נענתה בהודעת תגובה מצד כחול לבן, או בעצם שתי הודעות. הראשונה נועדה להבהיר שבכחול לבן לא מתכוונים לוותר בעניין הוועדה לבחירת שופטים, והשנייה הכילה את בקשת גנץ מהנשיא לקבל הארכה במנדט להרכבת הממשלה. ההודעה הזו, שלכאורה יכולה הייתה להישלח רק מחר, נועדה לאותת לליכוד שבכחול לבן עוד לא ויתרו סופית על האפשרות של חקיקת החוקים להדחת נתניהו.
נתעכב לרגע על הבקשה שגנץ הגיש לנשיא. בקריאה מדוקדקת ניתן לראות שהיא מכילה בתוכה סתירה. מצד אחד גנץ טען שיש לו סיכוי להרכיב ממשלה, אך מצד שני הוא דיבר על הבסיס של מתווה הנשיא בו הראשון להרכיב ממשלה יהיה נתניהו. כלומר, גם לפי התסריט שהוצג במכתב לנשיא, שאינו מציאותי כל כך לנוכח הנתק העמוק בין הצדדים, גנץ לא עומד להרכיב את הממשלה. בעצם גם גנץ הודה שאין לו סיכוי להרכיב ממשלה והיחיד שעוד יש לו סיכוי הוא נתניהו. אם כך, לא ברור על מה גנץ הסתמך בבקשה שלו. ונראה שגם הנשיא לא הבין, שכן הוא סירב.
עם זאת, "חידת ריבלין" מרתקת אמנם, אבל חשיבותה מוטלת בספק. שני הצדדים, הליכוד וכחול לבן, מייחסים חשיבות רבה לשאלה זו, אך האמת היא שהכדור נמצא בידיהם. הנשיא יכול להשפיע על האווירה, אבל הכוח לייצר הסכמות ולהקים ממשלה מצוי אצל הליכוד וכחול לבן, לא אצל ריבלין. הנשיא יכול לשנות מעט את הקלפים שכל צד מחזיק, אבל לא את המשחק כולו, והמשחק הזה פשוט מאוד. יש בו רק שתי אפשרויות: הקמת ממשלה שתתנהל כמו באופן תקין, או הליכה למערכת בחירות רביעית בתוך כשנה וחצי (אפשרות בדיונית לנוכח משבר הקורונה, אבל בה בעת בלתי ניתנת למניעה). אין טקטיקה שתשנה את המשוואה הגדולה, ולכן גם נתניהו וגם גנץ חייבים לקבל החלטה מה הם באמת רוצים. בנקודת הזמן הנוכחית נדמה שגנץ הפנים אותה באופן חלקי, אך נתניהו עדיין לא.
השאלה פשוטה: האם ישנה מוכנות לתשלום מחיר פוליטי על ההגעה לממשלת אחדות, כי הרי ויתורים אידיאולוגיים בעניין הם לא כל כך קשים. בסופו של דבר על כף המאזניים השנייה מונחים שיקולים כבדי משקל הפוכים, ותמיד אפשר להסביר את הבחירה בערך אחד על פני אחר. הבעיה מתחילה בתשלום המחיר הפוליטי. שם, כאשר הפוליטיקאי מתבקש לפגוע בכוח האישי שלו, מתברר אם הוא מוכן לשלם את המחיר על הצעד שנקט.
ומה המחיר הפוליטי הכי כבד? כרסום בבסיס התמיכה. נכון לרגע זה בני גנץ שילם כבר מחיר פוליטי מהסוג הזה, אבל נדמה שהחליט שלא עוד. את הנזק שכבר נעשה אין להשיב, אבל גם אין להגדיל אותו בשום פנים ואופן. נתניהו לעומת זאת, ברגע שנדמה היה לו שהוא עומד לשלם מחיר כזה, לחץ על הברקס. הוא לא מוכן להפוך מטרה לביקורת מימין של שקד, בנט וסמוטריץ'. זה לא יקרה כל עוד הוא יכול להימנע מזה, גם במחיר פיצוץ המגעים רגע לפני החתימה.
האם המשמעות היא בהכרח בחירות? לאו דווקא. ייתכן שגנץ יישבר ויבין ששווה לו ללכת עוד צעד, ולו סמלי, לקראת נתניהו. אם לא אזי האפשרות לבחירות רביעיות, הזויה ככל שתהיה, הופכת לריאלית כמו שלא הייתה עד היום. ומה יהיה על מדינת ישראל והתמודדותה עם אחד המשברים הגדולים בתולדותיה? כרגע נראה שזה לא באמת מטריד מישהו.
