רכבת ההרים המשונה של הליכוד וכחול לבן המכונה "משא ומתן קואליציוני" מעמידה את סיעת ימינה הקטנה במצב קשה. בחלוף הימים הולך ומתברר שימינה לא תוכל להשפיע על דרכה של הקואליציה הבאה. השאלה אילו משרדים תקבל, אם בכלל, עומדת בצל העובדה שהממשלה הבאה תתנהל מתוך התפשרות מלאה על הנושאים החשובים ביותר למחנה הימין בישראל. זה נכון בסוגיות ארץ ישראל, ובראשן הריבונות, שלמרות ההבטחות נראה שההסכמים לא יאפשרו את ביצוען. זה נכון עוד יותר בכל הנוגע לצורך בשינוי דרכה של מערכת המשפט. שום דבר מההצהרות אזורות העוז של בכירי הליכוד, ובראשם ראש הממשלה נתניהו, אינו צפוי להתממש במהלך כהונת הממשלה הקרובה. ההפך, מה שאנחנו צפויים לראות הוא נסיגה גדולה בכל התחומים החשובים.
במצב הזה ייתכן שבימינה צריכים לחשוב ברצינות על הליכה לאופוזיציה. לא כאילוץ שנובע ממיעוט התפקידים וה"כיבודים" בממשלה שתוקם, אלא כמהלך מכוון, לכתחילה. אסור לה להתבזות במשא ומתן ארוך ומתיש על ראשות ועדה פלונית ברוטציה ועל עוד משרת סגן שר במשרד בלתי חשוב. לא להיכנס לתוך התהליך ולשלם את מחיריו הקשים, אלא לוותר עליו מראש ולהודיע: ימינה תשב בקדנציה הקרובה באופוזיציה. ממש כך. לא כאיום ובלי משא ומתן. כהצבת עובדה. זו לא בושה, זה לא אסון. לעתים משרתים את עם ישראל סביב שולחן הממשלה, ולעתים דווקא מכיסאות האופוזיציה בכנסת.
ישיבה באופוזיציה תשרת לא רק את עם ישראל, היא עשויה לשרת גם את ימינה עצמה, קודם כל בכך שתאפשר לה לבנות את עצמה כגורם משפיע מימין לליכוד. הרי הממשלה הנוכחית נכפתה על הליכוד. ייתכן שלא הייתה לו ברירה אלא להיכנע לסדר היום שהכתיבה כחול לבן. החלופה לכניעה הייתה עלולה להיות מערכת בחירות רביעית, שעשויות להיות לה השלכות הרות אסון על המדינה. מפלגה שמגדירה את עצמה מפלגת שלטון חייבת לעשות פשרות כאלו, כאשר הן נדרשות. ימינה, לעומת זאת, לא צריכה לשלם את המחיר על הפשרות של הליכוד. לא ימינה היא שהכניסה את המערכת הפוליטית למשבר הקשה שהיא נתונה בו, ולא ימינה היא זו שעליה מוטלת החובה לחלץ את המערכת הפוליטית מהמשבר.
מבחינת ימינה זו הזדמנות ראשונה במעלה לייצר את הבידול הנדרש בינה ובין הליכוד בסוגיות הליבה של השקפת העולם הימנית. אחרי שנים שנתניהו ואנשי הליכוד ניסו ליצור אשליה שהליכוד עוקף את ימינה מימין, הגיעה ההזדמנות להבהיר את התמונה. להזכיר שמבחינת נתניהו והליכוד השבירה ימינה היא אסטרטגיה פוליטית, לא מעבר לזה. ברגע שהמשך שלטון נתניהו מותנה בשבירה שמאלה, נתניהו והליכוד יעשו את הנדרש בלי להניד עפעף. כך היה בעבר וכך אנו רואים גם היום, למרות הדרמות והמשברים המדומים שהצדדים למשא ומתן דואגים לספק לנו.
שנתיים־שלוש של אופוזיציה יכולות לסייע לימינה בעוד היבט חשוב. הן יכולות להפוך להזדמנות פז להתארגנות פוליטית מחודשת. השנה הפוליטית החולפת תיזכר ככל הנראה בדברי ימיה של מדינת ישראל כשנת שלוש מערכות הבחירות. הנזק שיצרה השנה הזו לחוסנה וליציבותה של המערכת הפוליטית הישראלית היה נרחב, אך עם זאת היא גם הדגישה כמה מעובדות היסוד של הפוליטיקה הישראלית. כך למשל התבהר שגוש השמאל הישראלי לא יחזור לשלטון בעתיד הנראה לעין בלי להסתמך על תמיכת שוללי קיומה של ישראל כמדינה יהודית, אנשי הרשימה המשותפת. כמו כן התברר שכל עוד בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה, הימין הישראלי לא יוכל לגבש את הרוב הנחוץ להקמת ממשלת ימין מובהק. עוד עובדה שהתבררה השנה היא שכל עוד אחוז החסימה הוא בגובהו הנוכחי, אין מקום לשתי סיעות מימין לליכוד. מה שהצליח עד סוף העשור הקודם לא עובד יותר, ככל הנראה בגלל העלאת אחוז החסימה.
הפתרון למצב הזה במערכות הבחירות האחרונות היה שורה של חיבורי אד־הוק לרשימה אחת, שהושלמו לפני סגירת הרשימות לכנסת. הבעיה היא שהחיבורים הללו היו תמיד מאוד לא מוצלחים, והבעייתיות שלהם רק הלכה והחריפה. הם התרחשו תמיד בדקה האחרונה, אחרי משא ומתן מתיש, רווי השמצות וספינים, והתחושה שעלתה מהם הייתה חמצמצה. אחרי סגירת הרשימות הם יצרו גופים פוליטיים שיכולת ההתנהלות שלהם מוגבלת מאוד. כיצד אפשר לנהל מערכת בחירות יעילה כאשר הקמפיין מנוהל בידי שלושה מנכ"לים משלוש מפלגות שכל אחד מהם מתמודד עם מציאות פוליטית, תקנונית וכלכלית שונה? כיצד מתנהלת סיעה של שישה חברי כנסת בלבד המורכבת משלושה גופים פוליטיים שאף אחד מהם לא חייב כלום לגוף האחר? מבנה של רשימות רב־מפלגתיות הוא חסר תוחלת. די אם נביט סביב במערכת הפוליטית ונראה את כחול לבן המתפרקת והעבודה־גשר־מרצ המתפוררת.
האופן היחיד שבו לגוש הפוליטי המכונה "ימינה" תהיה תקומה הוא בארגון מחדש. הפיכת שלל המפלגות הזערוריות לגוף פוליטי אחד, עם מוסדות מאוחדים, שדרת הנהגה מאוחדת ומנגנון מוסכם לקבלת הכרעות בנושאים שנויים במחלוקת פנימית. שנתיים־שלוש באופוזיציה עשויות לתת לימינה את הזמן הדרוש להתארגנות בנחת. מן הסתם זה לא יהיה הסכם הבא מאהבה אלא מתוך הבנה שאין מנוס, והחלופה עלולה להיות מחיקה מהמפה הפוליטית הישראלית. שישה מנדטים אינם רחוקים מספיק מאחוז החסימה. אז אולי קר בספסלי האופוזיציה, אבל ייתכן שזה מה שימינה זקוקה לו כרגע, למרבה הצער.
