העובדה שאחד מסלעי המחלוקת העיקריים בדרך להקמת ממשלה, אם לא העיקרי שבהם, הוא נושא החלת הריבונות, מעידה כאלף עדים על מחויבותו של נתניהו לנושא. גם ההסכמות הסופיות בין נתניהו לגנץ מוכיחות שמבחינת נתניהו, מעבר לטיפול במשבר הנגיף, תפקידה העיקרי של הממשלה הבאה הוא החלת הריבונות, וממילא גם חיסול רעיון המדינה הפלסטינית. אכן היה צורך בנוסחה מעורפלת קמעה, אבל רק כדי לאפשר לאנשי חוסן לישראל ללכת עם ולהרגיש בלי, בעיקר להיראות בלי. היה ברור שנתניהו לא מתכוון לרגע לוותר לגנץ בנקודה זו; הוא רואה בצדק את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה, ומוכן לשלם כמעט כל מחיר פוליטי שיידרש כדי לממשה.
ההזדמנות ההיסטורית הזו משולשת. ראשית, אפשרות סיומה של כהונת טראמפ וממשלו בסוף השנה האזרחית, ממשל שלא רק מגבה את החלת הריבונות אלא ממש דוחף לביצועה. שנית, משבר הנגיף העולמי, כאשר העולם כולו ובמיוחד האיחוד האירופי עוסק בשקו ובתעניתו, והדבר האחרון שמעניין אותו כרגע הוא "הבעיה הפלסטינית". שלישית, הסד של שנה וחצי בלבד בראשות הממשלה והרוטציה שכפתה חוסן לישראל על נתניהו, בתוספת המשפט שמחכה לו. העובדה שהסוף האפשרי לכהונתו נראה באופק מחייבת את נתניהו לנקות את השולחן כבר עכשיו כדי להשאיר את מורשתו לדורות הבאים. נתניהו לא יעזוב את כהונתו בלי לסגור את המעגל ההיסטורי שפתח. הוא בלם את תהליך אוסלו ואת הקמת המדינה הפלסטינית, ועכשיו הוא הולך לקבור אותם לנצח נצחים. מבחינת נתניהו זו המטרה העיקרית של הממשלה הבאה.
כשמביטים במבט כזה על הקואליציה המתרקמת, אפשר להבין שהמוצא הזה מהמשבר הפוליטי העמוק של השנה האחרונה הוא הטוב בכל האפשרויות. אפשר לראות עד כמה הוא פריו הבשל והמתוק של המשבר. אם נניח בצד את האפשרות הלא רצינית של ממשלת מיעוט של השמאל בחסות הרשימה המשותפת, הרי היו שלוש אפשרויות ליציאה מן המשבר.
אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים, והרכבת ממשלת ימין צרה של כ־62 מנדטים. ממשלה כזו לא הייתה יכולה לעשות דבר, כי כשחצי מהציבור מתנגד לה, ועוד בתמיכה מסיבית של מפלגת בג"ץ ומפלגת התקשורת, כל דבר שתנסה לעשות ייתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי משמעותי במערכת המשפט, ודאי לא החלת ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך והוא חמוש בתותחים כבדים.
אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכחול לבן כולה, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, מה שכבר לא משנה עקרונית), ממשלת אחדות במובן המדויק של המושג. במצב כזה שני הצדדים שקולים, שווי כוח ומנטרלים זה את זה, ולכן שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. למבצע בעזה אולי אפשר לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. זו ממשלת תיקו נצחי ואינסוף מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מוצא כזה לא היה פותר את המשבר מיסודו, וממילא לא ממצה אותו להולדת שלב חדש; הוא היה מרגיע את המשבר ומוריד קצת את המתח, אבל זו הייתה רק דחיית ההכרעה והמשך הקיבעון.
אפשרות ג', שהתרחשה בזכות הקשיית ליבם של לפיד ויעלון: הכרעה. השמאל נשבר, התפצל ועבר תהליך של בירור יסודי ועמוק. הבירור הוא לא רק בין הסיעות, אלא גם בתוכן. החלק האחראי, הציוני והלאומי שבו הצטרף לגוש הימין, וחלקו האחר נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל הישראלי עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, שאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. זו ההכרעה שנוצרה, והיא הכרעה היסטורית.
תוכנית טראמפ־נתניהו היא מלאכת מחשבת מדינית. לא רק תמיכה אמריקנית, שמשמעותה ממילא גם תמיכת רבות ממדינות העולם, אלא גם תמיכה ולו בשתיקה של רבות ממדינות ערב. אבל בפאזל המתוכנן היטב הזה עדיין הייתה חסרה חוליה אחת הכרחית: קונצנזוס פנים־ישראלי רחב ככל האפשר. אי אפשר לכפות על חצי מהעם, על אפו ועל חמתו, את המהלך ההיסטורי של החלת הריבונות וסגירת המעגל שנפתח במלחמת ששת הימים. ממשלת ימין צרה לא הייתה מסוגלת לכך. עכשיו, עם הצטרפותו של חלק גדול מהשמאל הישראלי למהלך, נפתחה הדרך להכרעה ההיסטורית.
עד לפני שנים ספורות, מצב שבו ממשלת ישראל מחויבת להחלת הריבונות, ועוד בגיבוי אמריקני ובינלאומי, ועוד בתמיכה של חלק גדול מהשמאל הישראלי, היה חלום באספמיה. עכשיו יד ההשגחה מחוללת אותו נוכח עינינו. כן, זה מחייב גם תשלום פוליטי משמעותי, כמו זה שמסתמן במערכת המשפט, אבל זהו תשלום זמני ושולי יחסית למען פריצת דרך היסטורית שאין ממנה חזרה. מי שמבין את גודל השעה מבין שאין כמעט מחיר פוליטי, כולל זה שהציונות הדתית נאלצת לשלם, שהוא יקר מדי תמורתה.
