סוגיית המסתננים קשה מאוד להכרעה. ליבו של כל אדם רגיש אמור להיות מלא התלבטות: איך אפשר לגרש מישראל רבבות בני אדם הזועקים לעזרה? ואפילו אם אינם נרדפים בידי השלטון בארצותיהם, הרי גם סכנת רעב או תת־תזונה הן לכאורה סיבות די טובות לכך שניתן להם מקלט בארצנו. זכר ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד השואה, קיים בהקשר הזה גם בליבו של מי שבדרך כלל אינו חובב השוואות לתקופה הנאצית: האם לא רצינו שיפתחו לנו דלתות כשאנחנו היינו נרדפים?
אבל האמת היא שדילמת המסתננים היא למעשה דילמה בין שני הלקחים של השואה: הלקח האוניברסלי הדורש מתן סיוע לכל אדם במצוקה, והלקח הלאומי התובע מדינת לאום יהודית חזקה. לא במקרה, גם תנועות השייכות למרכז ולשמאל הציוני – כמו דרור ישראל ותנועות הבוגרים של המחנות העולים והשומר הצעיר – הצטרפו לקביעה ש"על המדינה להוציא משטחה את כל מי שנמצא בה כעת ללא היתר, אלא אם מדובר בפליטים".
אומרים לנו שמדובר רק במספר מצומצם יחסית של מסתננים שאין לישראל בעיה לקולטם, כמה רבבות בני אדם בסך הכול, וממילא הגדר שנבנתה בגבול הדרומי כבר תחסום את כל השאר.
אבל הסוגיה מורכבת יותר: ברגע שיתברר שישראל פותחת את שעריה בפני המסתננים, קודם כול נוצף בבקשות לאיחוד משפחות בין הגברים הצעירים הנמצאים בישראל ובין שאר בני משפחותיהם – ואיזה לב יהודי רחמן יעז לדחות בקשות כאלו? במקביל, סביר שנוצף גם בזרם אדיר של מסתננים חדשים, שינסו כל דרך אפשרית – לא רק ניסיון לחצות בכל זאת את הגדר שנבנתה, אלא מעבר דרך הים, שהוא ממילא הדרך הפופולרית יותר כיום למעבר פליטים מאפריקה לאירופה.
יתר על כן: בין העוסקים בנושא יש הטוענים שהסיבה לכך שישראל הוצפה בשנים מסוימות בגל של פליטים אינה היעדרה של הגדר, כשם שעצירת הגל אינה בהכרח בגלל בניית הגדר. לפי הטענה, התקופה שבה הוצפנו בפליטים (2011־2009) נבעה מכך שבאותן שנים התקיים הסכם בין ראש ממשלת איטליה דאז סילביו ברלוסקוני ובין שליט לוב מועמר קדאפי, שמנע מהפליטים מאפריקה להגיע לאיטליה, ומשם להתפזר ברחבי אירופה. ברגע שהמסלול ההוא נחסם חיפשו מהגרי העבודה דרך אחרת להגיע למערב, וכך חצו את סיני בדרכם לישראל. אבל משעה שברלוסקוני וקדאפי נפלו מהשלטון, נפתחה שוב הדרך מלוב לאיטליה, ולכן נעצר נתיב ההגירה לישראל. אבל אם הדרך לאירופה שוב תיעשה קשה יותר, ייתכן מאוד ששוב נוצף במסתננים; כאמור, לא בהכרח דרך הגדר, אלא בעיקר דרך הים. ומה נעשה אז? נעצור את המסתננים בלב ים? נשלם למצרים שתמנע בעדם מלצאת – כשם שהאירופים משלמים כיום לטורקיה?
הסוגיה אכן קשה וטעונה מאוד. אבל מדינה נדרשת לעתים להכרעות קשות בהווה כדי להגן על עתידה, כשם שהיא שולחת גם את מיטב בניה למלחמה כדי להגן על עתידה. לכן, מובן שמי שבאמת פליט נרדף צריך לקבל מקלט, ויש לזרז את הטיפול בבקשות הללו. ייתכן שיש גם מקום להימור מסוים: לאפשר לגל המסתננים הנוכחי למצוא עבודה ברחבי הארץ, ובלבד ששהייתם בארץ תוגבל לשנים ספורות, ולא תתקבלנה בקשות לאיחוד משפחות, או להישארות משפחות בארץ לאורך שנים.
אבל מכל מקום, כיהודים שנושאים את זיכרון השואה איננו מחויבים לקבל מהגרי עבודה, כשם שהיהודים בתקופת השואה לא ביקשו מקלט מסיבות של פרנסה קשה. את חובתנו כיהודים ניתן למלא בדרך אחרת, מלבד עצם קבלת הפליטים המוטלת על כל מדינה. על מדינת ישראל, ובעיקר על ארגונים יהודיים בינלאומיים, להיות הזרז לטיפול גלובלי בבעיית מהגרי העבודה – הן באמצעות יוזמה להשקעות נרחבות בארצותיהם, והן באמצעות קבלה של מספר אנשים במדינות המערב, לפי מכסות שיחולקו בהתאם לגודלן היחסי של המדינות המערביות. אבל מדינות המערב, ובכללן ישראל, לא יכולות להפוך ליעד הגירה של כלל בעלי הקושי בפרנסה בעולם השלישי. אילו ינסו לעשות זאת, ממילא יתבטל יתרונן כמדינות עשירות.
יתר על כן: קבלת מהגרי העבודה מוצגת כצעד הומניסטי, אבל מי שרואה את המתרחש לנגד עינינו במדינות אירופה מבין מיד שזהו הומניזם לטווח קצר. סופה של גישה הומניסטית כזו שתיצור גטאות שמתקיימת בהן ומיוצאת מהן הוויה מאוד לא הומניסטית, ונמצא שגם המטרה הנעלה של ההווה תיכשל בעתיד הלא רחוק.
