אחד הדברים היפים והנוגעים ללב בתקופה הנוכחית היא האהבה והדאגה למבוגרים. צעירים שבדרך כלל לא היו מדברים עם סבא וסבתא שלהם על בסיס קבוע, מתקשרים אליהם כל יום. ילדים שמבינים שההורים שלהם עכשיו נחשבים אוכלוסייה בסיכון ועלולים להידבק בנגיף קטלני פותחים אליהם את הלב, גם כאלו שהיחסים היו מתוחים ביניהם מצליחים לתקן את מה ששום דבר אחר לא הצליח.
בין השאר אפשר לזקוף את התופעה לזכות הקמפיין של המדינה בעניין. מהרגע הראשון הובילו משרדי הממשלה קו של שמירה על הזקנים ועזרו לכולנו להבין את הסכנה בהדבקה של האוכלוסייה הבוגרת 'שומרים על סבא וסבתא'. דווקא בגלל זה כאב לי מאוד לראות במהדורת חדשות 12 את ההזנחה של דיירי בתי האבות בארץ בידי המדינה. עם כל ההבנה וההתחשבות במלאי הבדיקות המוגבל שיש, ועם כל ההבנה שאי אפשר לענות מיידית לכל פנייה של כל אדם באשר הוא, לא יעלה על הדעת שדיירים ששוהים בבתי אבות בהם התגלו חולי קורונה לא יעברו בדיקות או גרוע מזה, יעברו בדיקות וכעבור שבוע יסתבר שהן אבדו.
אחד התחלואים הכי גדולים שהביאו הרשתות החברתיות הוא הפער הקיצוני בין מה שרואים ושכותבים לבין האמת. מספיק לנו משפט שנאמר בכריזמה או תמונה יפה ואנחנו כבר מוטים ומאמינים שהמציאות היא כזו. אבל אנחנו לא יכולים לתת לזה לחלחל לעומק הקיום שלנו. אנחנו לא יכולים לקנות קמפיין שלם בלי לבדוק שבפועל המדינה עושה את חלקה. את הססמאות שמענו בשלוש מערכות בחירות ועדיף שישארו שם. עכשיו אנחנו צריכים לראות מעשים.
אף אחד מאתנו לא יכול לישון בשקט כשהאוכלוסייה המבוגרת, הכי רגישה והכי חסרת אונים בבתי האבות מוזנחת ועוד בזמן של נתק מבני המשפחה. את כל המילים הקשות שנשפכו על התנהלות המדינה מול החרדים אף אחד לא חשב לומר על ההתנהלות מול הזקנים? למה? אולי באמת לא אכפת לנו אחד מהשני, והחרדים היו רק כיסוי להבעת שנאה שקיימת גם ככה. יש זקנים שיושבים כבר חודש בחדרים שלהם בבידוד ויותר גרוע מזה- לבד, בואו נשמור על סבא וסבתא פיזית מרחוק אבל קרוב קרוב ללב.
