וירוס הקורונה מציב מראה לעצמתם של מעגילי השייכות של כל אחד ואחת מאתנו – מי שמשפחתנו חזקה, צולח את המשבר הזה אפילו די בנעימים. מי שקהילתו חזקה זוכה לזר פרחים רענן על מפתן הדלת, עוגות מהשכנים ואפילו ספניניג שכונתי בזום. מי שהרשות המקומית שלו איתנה, מקבל ספרים הביתה דרך הספריות העירוניות, ילדיו נהנים מפעילות העשרה והוריו הקשישים זוכים למענה סוציאלי. כך המאמץ שנבנה בימי שיגרה מסייע למעגלי השייכות האיתנים לעבור את המשבר, בעוד מי שמנותק משייכות קהילתית או משפחתית נותר מאחור, והוא אמור להיעזר במדינה ובה בלבד. וגם זה בסך הכול עובד יפה, אנחנו חיים במדינה נפלאה עם אזרחים תורמים ומתנדבים, עם אחריות שלטונית ועם תודעת חירום שהשתפשפה במשך שנים של איומים ביטחוניים.
אולם, יש עוד צד שהחברה הישראלית פחות עוסקת בו – יהדות העולם, יש לנו אחים ואחיות שמתים ברחבי העולם, קהילות שמתרסקות, משפחות מנותקות ואנשים ללא מענה. למעט כתבות בודדות בתקשורת, מעט מעשי חסד והצלה בודדים ושמירת הקשר עם הקהילות על ידי הסוכנות היהודית, המדינה והחברה האזרחית לא התגייסו עדיין לטובת יהדות העולם.
כדאי להזכיר שלאזרחי ישראל היהודים יש גם רובד של שייכות אתנית, המקשר אותנו ל- 8.1 מיליון יהודים ולעוד כ- 9 מיליון בעלי זיקה לעם היהודי החיים בעולם. גם בעת קריאת התורה אנחנו מתפללים עבור "אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה". גם בחוק הלאום שהתקבל זה לא מכבר נכתב מפורשות בסעיף 6(א) כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם", ואכן טיסות חילוץ לאזרחי המדינה יוצאות ובאות כיוזמה בעיקר של חברות פרטיות ותורמים, אבל זה לא מספיק. להיפך – זה אפילו עלול ליצור ניכור בין חברי הקהילה היהודית לבין האוחזים באזרחות ישראלית.
הרי אם מפגע שיעי היה יורה ברחובות מילאנו והורג 20 מבני הקהילה היהודית, או מכונית תופת היתה הורגת 9 מיהודי שטוקהולם, שלא לדבר על מאות מתים בניו יורק, מדינת ישראל כולה היתה על הרגליים. היינו שולחים צוותים סוציאלים וציוד רפואי, היינו שולחים מומחי שלישות, לוגיסטיקה ותקשוב, מתקשרים עם השלטונות המקומיים ומפעילים את עקרון הערבות ההדדית, להזכירכם הערך המרכזי של מערכת החינוך בשנת הלימודים המוזרה הזו.
מדינת ישראל צריכה לעשות יותר. היא צריכה לעשות הכול, סיוע לוגיסטי, הטסת מתנדבים בעלי אזרחות כפולה ואפילו משלוח מכונות הנשמה וצוותים רפואיים לאן שבאמת חסר. חישבו על האימפקט שיעשו 10-20 מכונות הנשמה שתגענה לבית חולים שמטפל בעיקר בקהילה היהודית בעיר מסוימת. נכון, הם לא משלמים מיסים, חלקם אפילו לא קשורים למדינה. אבל הם האחים שלנו ומשפחה לא בוחרים. יותר מזה, זוהי הזדמנות היסטורית ללכד את שורות העם שלנו שנמצא בעשור האחרון במחלוקות רבות.
יש מעשי חסד קטנים וגדולים, התארגנויות לקבלות שבת עולמיות בזום ולסדרי פסח בינלאומיים, אבל בעיניי זה צריך להיות קודם כל מאמץ מדינתי, פומבי ומאסיבי, ישירות ממשרד ראש הממשלה. דין ברוקלין כדין בני ברק, דין קייפטאון כדין תל אביב.
