א. מוביליות חברתית היא מושג סוציו-אקונומי המבקש לאמוד את אפשרות התקדמות האדם מנקודת המוצא שלו (מגזר, מגדר, מעמד ועוד), במעלה ההיררכיה החברתית, כלכלית ומקצועית. מעניין לבחון את אחת הטענות באומדן זה: "ככל שהורים יותר משכילים, כך עולים סיכויי ילדיהם להיות משכילים גם כן". ההנחה הסמויה של הטענה סוברת כי השכלה גבוהה של דור ההורים יוצרת מיניה וביה אפשרות השתכרות גבוהה יותר, ומכאן עולה פוטנציאל השקעת הזמן והמשאבים של דור הילדים בלימודים במוסדות איכותיים יותר, שיובילו אותם למשכורות טובות יותר. במילים אחרות, נראה כי המוביליות החברתית במובנה המערבי בוחנת את ערך ההשכלה אך ורק לטובת המרתו למונחים כלכליים, אך לא כערך עצמאי. ספק אם ערכים כמו "חיי רוח", או "לימוד לשמה", ייחשבו כחלק ממדדי ההתקדמות (כנראה שלא). כך או אחרת, במסורת ישראל, כפי שנראה להלן, המוביליות מקבלת משמעות אחרת: ערך הלימוד הוא אוטרקי, ראוי לשם עצמו, לשם שמיים, ולא משמש אך ורק כערך אינסטרומנטלי או מנוף כלכלי. מכאן גם שסיכויי השכלת דור הילדים בתפיסה זו, לא נחזים באמצעות גובה השתכרות ההורים או השכלתם, אלא ביחס ובחשיבות שהם מעניקים לערך הלימוד.
ב. בני ישראל שהפכו מעבדים משועבדים ל"עם-הספר", מעידים על הפוטנציאל הגבוה של המוביליות הישראלית, ובעיקר על אופייה הייחודי. אנו מוצאים את חשיבות הלימוד בפן המשפחתי במצוות ליל הסדר: "והגדת לבנך", ובתשובות המנומקות של האב והאם לארבעת הבנים. וביתר שאת, באפשרות פתחון הפה לכל אחד מהילדים הנוכחים בסדר, אפילו לזה שאינו יודע לשאול, ביחס אליו מצווה ההורה: "את פתח לו, שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא". מפירוש הרא"ש לעניין זה ניתן ללמוד רעיון חינוכי חשוב: האב אינו מקיים את מצוות "והגדת" אם הבן לא שאל את הקושיות (מכאן נובעים השינויים בעיצוב שולחן החג אשר נועדו להעלות שאלות מצד הילדים. שו"ת הרא"ש, כלל כד, ב). כלומר, מעבר לעיקרון חובות החינוך והלימוד המוטלות על ההורים בבחינת הקניית ידיעות וערכים, הרי שהחיוב המרכזי הוא הטמעת ערך החקירה והשאלה. עד כדי כך, שאם הבן לא שואל מטעם עצמו, הרי תשובות ההורים אינן עולות כדי מצוות "והגדת"!
עניין נוסף המצביע על חירותה של המוביליות הישראלית, היא עצם האפשרות התיאורטית כי גם ל"הורים משכילים" כמו אלה מההגדה של פסח, ייתכנו ארבעה בנים שכל אחד מהם הגיע למעמד שונה מבחינת ידיעותיו וערכיו. רוצה לומר: השכלת ההורים, או במקרה דנן, לימוד תורה, אינם דברים דטרמיניסטיים או מוקנים בהכרח בירושה או תורשה. הרב אילעאי עופרן מציין ביחס לכך כי: "הבחירה מחליפה את הבכורה", וכאזכורו את הגמרא במסכת נדרים (פא, ע"א): "ומפני מה אין מצויין ת"ח [תלמידי חכמים] לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם". חיזוק לכך ניתן לראות גם בדברי רבי שמעון במסכת אבות דרבי נתן, המבאר כי לעומת כתר כהונה וכתר מלכות, המתקבלים בירושה, כתר תורה נגיש לכל המבקש: "עמלה של תורה, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, שנאמר הוי כל צמא לכו למים". או בפרפרזה על לשון ההגדה: "כל דכפין ייתי ויכל, כל דצריך ייתי…" – וילמד!
ג. המוביליות הישראלית מנכיחה את ערך הלימוד עצמו ואת החירות לבחור בו. אנו מוצאים זאת בהקשר של לימוד "לשמה": "רבי מאיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, משמח אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ ענווה ויראה […], וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶוה צנוע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים", (מסכת אבות, ו, א). במוביליות הישראלית, כפי העולה מדברי רבי מאיר, ההשכלה אינה מומרת לערכים כספיים, אלא דווקא מופנית פנימה, לבניית ביטחון עצמי, עוצמה רוחנית וצניעות המסתפקת בעצמה.
ד. על חשיבות הלימוד היוצר מוביליות חברתית באופן ייחודי בעם ישראל, ניתן ללמוד גם מהאמור לעניין סדר קדימויות: "כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר […] אימתי? בזמן שכולם שווין, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם"! (מסכת הוריות, ג, ה). בדומה, ידועה המחלוקת התלמודית בדבר העדיפות בין התואר "סיני" (תלמיד בקיא וידען), לבין "עוקר הרים" (תלמיד חריף היודע להקשות ולשאול ולהקיש). בימינו אנו, כאשר כל הידע פרוס ברשת האינטרנט, עולה בבירור החשיבות של תפקיד "עוקר הרים", תלמיד היודע לנתח, לסכום, ולבחון מתוך מחקר ושאלה את מרחבי הידע האינסופיים. באנלוגיה ניתן לתאר את סיני כבן עשירים שנשלח למוסדות חינוך יוקרתיים, בעוד עוקר ההרים, הגם שלא קיבל חינוך אליטיסטי, כן זכה לרכוש את אהבת הלימוד לשם לימוד. תלמיד זה הוא בעל תודעת "תלמיד חכם", תמיד בהתהוות, תמיד שואף ללמוד עוד, ותמיד הוא רק בחזקת "תלמיד", סטודנט נצחי, במובן הטוב של המילה. וכפי שאף נשאל על כך אחרי מאה ועשרים: "נשאת ונתת באמונה […] פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר"? (מסכת שבת, לא, ע"א).
ה. ראיה ממשית ליכולת המוביליות הישראלית בזכות ערך הלימוד היא דמותו של רבי עקיבא, אשר מעבר לעובדה שהיה "בן גרים", הרי שעד גיל 40: "לא שנה כלום", (אבות דרבי נתן, ו, ב). ולבסוף העמיד תלמידים הרבה [מתוכם, לצערנו, 24,000 מתו בימי ספירת העומר במגפה (קורונה?) "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", (יבמות, סב, ע"ב)].
אכן, אדם נולד לנסיבות חייו. ישנה השפעה עצומה לסביבה, למצב הכלכלי של המשפחה, ולנתוני הפתיחה. אך כפי שחוזר ואומר ויקטור פראנקל – לאדם תמיד נתונה הבחירה בתוך הנסיבות.
ניתן לתלות את העדר ההצלחה בנתוני הפתיחה, אך מאידך אפשר תמיד להתעלות מתוכם ועל גבם. הזכות ללמוד והיכולת ללמוד נתונה לכל אחד, בכל גיל, ובכל שלב. אפילו מתוך תודעת שעבוד ועבדות נטולת מחשבה ופנאי, ניתן להתעלות ולהגיע למצב של תלמידי חכמים השואלים, מקשיבים ומחכימים.
ו. מלאלה יוספזאי אשר נולדה ב-1997 בפקיסטן, וחיה תחת שלטון הטאליבן אשר אסר הוראה לנשים, שברה את תקרת הזכוכית, זכתה בפרס סחרוב לחופש המחשבה, ובשנת 2014 זכתה בפרס נובל לשלום על מאבקה להשכלה וקידום זכויות נשים. מדהים לגלות כי הפירוש המילולי של שמה הפרטי הוא "מוכת יגון". מלאלה בחרה שלא להיתלות בנסיבות חייה, ובוודאי שלא בשמה אשר "קבע" לה עתיד לא מזהיר. אדרבה, היא התעלתה על "שמה", וקנתה לה שם עולמי בתחום החינוך.
ההגדה של פסח מלמדת אותנו עד כמה חשובה שאלת השאלות: "מה נשתנה". רק בזכות מתן ערך לשאלת השאלות ניתן ללמוד ולהחכים, ואגב כך גם להתנייד חברתית. הקניית ערך לעצם השאלה הינו מפתח להתקדמות. רק באמצעות השאלה ניתן לחזור עם תשובה. חג שמח ומלא שאלות מתוך רצון ללמוד !
(מוקדש לזכר סבי, יעקב חיים כהן ז"ל, אשר נמלט מאירופה הנאצית והעפיל לארץ ישראל נטול כל אמצעים ושפה, ובכל זאת הקדיש את כל כולו לחינוך ילדיו, ובעקיפין, לחינוכי שלי, הגם שמעולם לא זכיתי לראותו)
