טור לשבת שאחרי שביעי של פסח. אמור להיות טור על חזרה לשגרה אחרי שבועיים חופש. אבל איך אפשר לדבר על חזרה לשגרה, כשאני מרגישה בחול מועד אחד ארוך שלא נגמר, רק בלי השמחה. בלי החברים והעל־האש, בלי המשפחה. העייפות והתשישות – רק בלי התירוצים של האירוח. ותאמינו לי שאני מעדיפה להרים ארוחה ל־22 איש, מאשר לארגן שיחת זום לחמש משפחות. תאמינו לי, אני לא יודעת לאן אני הולכת קודם כשהכול נגמר: לקוסמטיקאית (נעים מאוד, אני במצב פרידה קאלו פינת בנץ), לרופא העיניים (הפאזלים 1,500 חלקים האלה גמרו לי על הקרנית) או לרופא אף אוזן גרון (מהצעקות בזום שכולם כבר יסתמווו – כי אי אפשר להבין כבר כלוםםםםםםםםםם).
זה אמור להיות טור קיטורים על תקופת החולצות הלבנות, הטקסים השונים, ימי זיכרון, ראש חודש, יום העצמאות, ותמיד מפתיע – יום ירושלים. על ההברקה שלי אחרי שנות אמהות רבות – פשוט לקחת את כל החולצות שממילא כבר קצרות מתחילת השנה, להשרות את כולן באקונומיקה שנשארה מפסח, להלבין את הכול וככה לפתור את הבעיה. אבל אין על מה לקטר, כי הילדים במקרה הטוב מחליפים את חולצת הפיג'מה לקראת הצהריים. המזל הגדול היה שעל כולם נשפך היין בליל הסדר, וככה נאלצנו לכבס. ממספר ילדים ממש נאלצנו לשפכטל החוצה את הפיג'מה שנטמעה להם בעור.
זה אמור להיות טור קיטורים על החזרות הלא נגמרות לטקסים השונים. דגלנות לגדולה, שיר לשנייה, שיר אחר בסוף לשנייה, שיר לשלישי – התפרעות בחזרות, פינוי. השנה עוד שיר גם לקטנים וגם לקטנטנים, ובקיצור – כולם מעבירים את השבועיים בין אסרו־חג לסעודת יום העצמאות, מתייבשים בשמש, רואים ילדים לא בקצב ואמהות צועקות ומדגימות בידיים תנועות מוזרות – עד מתי כולם ירקדו את ריקוד "אני פה אני פה תעצור", המכונה גם ריקוד "אני טובעת ואיש לא שם לבבבבב – הלווווווו". אבל כל זה לא קורה, כי איש אינו עושה חזרות לכלום השנה. הטקס היחיד שאנחנו מקפידים לקיים הוא טקס היציאה מדעתנו, מתישהו לקראת 22:30. המנחה של הטקס שואג: עופו כבר למיטההה, אי אפשר יותררר. הקהל עונה: אבל למה? יש מחר חופש. והמנחה מעביר את הסבלנות שלו לחצי התורן, ופותח במצעד צעקות עד שכולם במיטות, מחביאים פלאפון מתחת לכרית במקרה הטוב, עושים את עצמם ישנים במקרה הסביר או נתלים על המנורות בסלון ושרים "לא נזוז מכאןןןןן" במקרה הרע.
זה אמור להיות טור על ההתרגשות מטקס הדלקת המשואות. אני יושבת ובוכה כל שנה, מקליטה ורואה בריכוז. כל אדם שעולה, ולא חשוב מה עשה. וכל שנה מחדש אני בשוק שלא נקראתי להדליק משואה. אני, רביטל לאה בת שרה ויטל ויצחק, מתכבדת להשיא משואה זו לכבוד ההורים העייפים, לכבוד נרמול החיים והקשיים שבהם, לכבוד שלוש הפעמים שהתאפקתי ולא לקחתי מהנוטלה – ולתפארת מדינת ישראל. במקום זה אני מייבבת ברצף כבר מעל לחודש, במיוחד בימי שישי. בא לי להדליק את נעלי הבית שלי, שאני כבר לא שמה לב אם הן עליי או לא. שום דבר כבר לא מצליח לרגש אותי, הכול כבר ראיתי ושמעתי. זה רצף של דברים מרגשים ומתסכלים בטור עולה.
זה אמור להיות טור על ל"ג בעומר השנוא. על עגלות סופר שדופקות לי את האוטו, על ערב־ערב להוציא לילדים קוצים מהאצבעות. על שן בשר שנשברה מקרטושקע קשה מדי ועל כוויות בלשון ממרשמלו על שיפוד שהיה חם מדי. על הלילה הלבן הזה, שאני לא נרדמת בו עד שכל הילדים חזרו הביתה ולא בגלל שאני דואגת לשלומם, כמו שאני דואגת לשלום המצעים עם שמיכות הקיץ שהחלפתי – ורק שלא יעלו בדעתם להיכנס מהמדורה למיטה, ולא אכפת לי שהם גמורים מעייפות. במקום זה אני מנסה לחשוב איך להפיק פה מדורה בלי להסריח את כל הבית. ומי יוכל לשרוד את הצ'יזבטים שאבא כל כך כמה לספר.
זה אמור להיות טור על השמחה שבפחמימה, איך אני הולכת ביום שאחרי פסח ושרה לעצמי בלב: "כשעצוב ולא הולך, כשמפחיד ומסתבך – אני באה אל לחם". טוב, זה דווקא נשאר בדיוק כמו שהוא. שנאמר: ובקשה של הלחם ננוחם.
