אם אינכם חובבי היסטוריה מושבעים, סביר להניח שהשם ויליאם הנרי הריסון לא מצלצל לכם מוכר; אבל באמצע המאה ה־19 כל אזרח אמריקני הכיר אותו, משום שהאיש היה לא אחר מאשר נשיאה התשיעי של ארה"ב. הריסון גם חתום על שני שיאים היסטוריים חסרי תקדים: הראשון הוא נאום השבעתו לתפקיד, שאירע ב־4 במארס 1841. היה זה יום גשום וסגרירי במיוחד, אך שום דבר לא יחליש את הגנרל שניצח במערכה נגד האינדיאנים בקרב טיפקאנו. הריסון, שזכה לשלל שמות גנאי מצד הדמוקרטים שכינו אותו "סבתא", היה נחוש בדעתו להוכיח שכוחו עדיין במותניו. הוא עלה לנאום ללא מעילו, כשהוא רכוב על סוסו באוויר החופשי ולא בכרכרה כנהוג אז, ונשא במשך כשעתיים את נאום ההשבעה הארוך ביותר בהיסטוריה.
השיא השני התרחש שלושה שבועות לאחר מכן. הריסון הכול־יכול לקה בהצטננות קשה שהתפתחה לדלקת ריאות. הוא הלך לעולמו כעבור תשעה ימים, ובמותו היה חתום על שיא אישי נוסף: הנשיא עם הנאום הארוך ביותר בהיסטוריה היה גם לנשיא עם הכהונה הקצרה ביותר בהיסטוריה. רק 31 ימים זכה לשבת על כס ההנהגה.
הנה כי כן – לא תמיד משתלם להיות גיבור. דווקא רהבתנותו של הגנרל הכריעה אותו לבסוף, ואולי ההיסטוריה הייתה נכתבת אחרת אילו היה בוחר להישאר פחדן וצייתן. מאז העולם התקדם במקצת, הכוח הפיזי כבר אינו גורם נחוץ להישרדות, ואנחנו חיים במציאות שבה סטארטאפיסט עם מספר במשקפיים ועקמת בגב יכול להרוויח פי שלושה מאדם שעובד בחברת הובלות, למשל.
גם בהקשרים היסטוריים אחרים מושג הגבורה קיבל הגדרה מחודשת. השבוע נציין את יום השואה והגבורה. כשמדברים על גבורה ביום הזה, מתכוונים לא רק לפרטיזנים ולמורדי גטאות, אלא גם לעשרות מעשי גבורה קטנים כגדולים שנבעו מרוח חזקה הרבה יותר מאשר יכולות גופניות. כשאומרים גיבור, מתכוונים לאנשים כמו יאנוש קורצ'אק, שהתעקשו לעלות לרכבת לטרבלינקה כדי לא להפקיר את יתומיהם; לעזריאל דוד פסטג, חסיד מודז'יץ שהלחין את השיר "אני מאמין" בשארית כוחותיו בדרך למחנה ההשמדה, או לילד קטן שזחל מתחת לגדר כדי להביא אוכל לבני ביתו. כאשר מדברים עם ניצולי שואה הם מציינים בדרך כלל שמי ששרדו היו אלו שלא קיבלו על עצמם את הכללים והיטיבו להפר אותם. מי שזיהה את המגמה מבעוד מועד והשיג לעצמו סרטיפיקט; מי שהשכיל להיפרד מילדיו ולהחביא אותם בכנסיות או אצל אנשים זרים למרות החשש; מי שלא נענה לצווים ולפקודות והבריח אוכל, נשק, טובין או כל דבר שאפשר לו לשרוד. מי שידע לשקר כשצריך, ולפעול בעורמה כשאין ברירה.
"אני יודעת שזה לא דומה ושאין בכלל מה להשוות", אמרה לי השבוע חברה, "אז למה ימי הקורונה האלו כל הזמן מעלים בי קונוטציות של שואה?"
וזה נכון כמו שזה מגוחך. הלוא המקררים שלנו מפוצצים במזון בזמן שלפני שמונים שנה אנשים היו מוכנים למכור את רכושם בעבור פת לחם. הקורונה לא מבדילה בין גזעים כפי שהבדילו אז, וגם בתסריט הגרוע ביותר, רוב האנושות כנראה תשרוד אותה. ובכל זאת יש תחושה של מלחמת עולם. כאילו כדור הארץ עושה לעצמו ריסטארט וקורא לנו לסדר, ואולי גם למחשבה נוספת על מושג הגבורה.
בספרה "שקט", סוזן קיין בוחנת כיצד המוחצנות הפכה לאידיאל תרבותי בעידן הריאליטי והשואו־ביזנס, ואיך החברה מקדשת תכונות כמו מגניבות, כריזמה, מרדנות וחברותיות. לא אחת היא עושה זאת באופן שרומס את כישוריהם של המופנמים, שנתפסים כפגומים וככאלה שקיימת סכנה כי לא ישרדו בעולם האכזר הזה.
שגרת הקורונה מתאימה לאוהבי השקט והבית. אולי כדי להזכיר לנו שהעולם הזה זקוק גם לגיבורים מסוג אחר. "מין שכל פרטיו היו גנרל פטון לא היה משגשג, כמו גזע שכל פרטיו היו וינסנט ואן־גוך", מביאה קיין את דבריו של אלן שון, "אני מעדיף לחשוב שכדור הארץ זקוק לספורטאים, לפילוסופים, לציירים, למדענים. הוא זקוק לטובי לב, לקשוחי לב, לקרי לב ולמוגי לב". גיבורי הקורונה הם אלה שלא מתביישים לפחד. הם אינם מצביאים ראוותנים שיוצאים לנאום ביום גשום, אלא רופאים, חוקרים, מפתחי מכונות הנשמה ובר סימן טוב אחד שמזכיר לנו שוב ושוב לא להיות "חוכמולוגים". גיבורי הקורונה אינם רצי מרתון שמתחמקים משוטרים בים. הקורונה, אם תרצו, היא נקמת היורמים. שעתם היפה של החנונים, הגיקים וצייתני החוק.
