את הסיפור הזה רציתי לספר לכם כבר לפני חודש בערך, אבל אז הגיעה הקורונה המסרוחה הזאת ושטפה הכול, ומאז שהיא באה כבר אי אפשר לדבר על כלום ואי אפשר לכתוב על כלום ואי אפשר לחשוב על כלום. את הכול היא דרסה, את הכול היא ספחה, כבר אין ימים ואין שעות ואין חיים, המציאות הפכה למין עיסה כזאת סמיכה שאי אפשר לשאת, אתם יודעים מה, המציאות הפכה לעיסה סמיכה שאפשר לשאת, זאת הצרה, שהחיים עדיין נסבלים, זאת הצרה. הקורונה שטפה הכול. רק עליה מותר לדבר עכשיו. אבל מה אני אעשה, גם לפני הקורונה היו לנו חיים, גם לפני הקורונה היו לי סיפורים לספר.
לסיפור הזה אני קורא "מעשה בשני צדיקים". הוא התרחש לפני חודשיים בערך, כשאמא שלי האהובה הגיעה אלינו לתל אביב, לבקר את הנכדים שלה. היא הוציאה את חיה מהגן ולקחה אותה לג'ימבורי במרכז ויצמן, לא רחוק מהבית שלנו. איזה טמטום זה ג'ימבורי, ועדיין, ילדים אוהבים את הסיוט הזה. מעניין אם יהיה ג'ימבורי כשהקורונה תיגמר. כל המזרנים מלאים ברוק דוחה מלא נגיפים, איזה גועל נפש. בכל מקרה, אמא שלי וחיה היו בג'ימבורי חצי שעה או שעה, ואז פנו ללכת הביתה. ומחוץ לג'ימבורי יש מדרגות נעות קצרצרות שמובילות החוצה לרחוב, אז אמא שלי הרימה את חיה, החזיקה אותה בידיים, ועלתה על המדרגות הנעות שטיפסו למעלה. עד כאן הכול סבבה.
אבל אז, אחרי כמה שניות, אמא שלי איבדה פתאום את שיווי המשקל שלה, והתחילה ליפול אחורה, ככה, באמצע המדרגות הנעות, עם חיה בידיים! השם ישמור. ובדרך נס שאי אפשר לתאר, מאחוריה במדרגות היה חרדי מבוגר ועב כרס, ואמא שלי, שגם היא די מבוגרת ודי עבת כרס, פשוט נפלה עליו, והחרדי החזיק אותה בידיים שלו, עד שהמדרגות הגיעו למעלה, וגם את חיה הוא החזיק, כי היא הייתה בידיים שלה, וכשהמדרגות הגיעו למעלה, הוא עזר לאמא שלי להתייצב, והוריד ממנה את חיה, ושאל אותה אם הכול בסדר, והציע לה מים לשתות, ואמא שלי, שנפצעה ברגל מכל הסיפור, התנשמה בבהלה ואמרה לו, תודה אדוני, תודה אדוני, והחרדי החמוד שהציל לה את החיים אמר, אין בעד מה, למרות שיש בעד מה, ואחרי כמה דקות, כשהוא ראה שאמא שלי קצת נרגעה, הוא אמר לה, תשמרי על עצמך גברת, והלך משם לדרכו, ואמא שלי שהייתה בהלם, אפילו לא הספיקה לשאול אותו לשמו או לקחת את הטלפון שלו כדי להודות לו כמו שצריך. היא פשוט יצאה החוצה לרחוב, כדי לחזור עם חיה הביתה בשלום.
אמא שלי יצאה לכביש הראשי. הרגליים שלה רעדו מרוב בהלה, בעיניים שלה עמדו דמעות, היא בקושי הצליחה ללכת. לא רחוק מהכניסה לקניון היא ראתה מונית עומדת. היא ניגשה לנהג וביקשה ממנו לקחת אותה לבית שלנו, דקה וחצי נסיעה משם. הנהג אמר לה, אין בעיה, ושאל אותה למה היא כל כך רועדת. אמא שלי סיפרה לו מה קרה, והנהג אמר לה בקול רך, גברת, שיהיה לך ברור, אני מקפיץ אותך הביתה בחינם, ואמא שלי אמרה לו תודה. כשהם עמדו ברמזור הוא שאל אותה אם יש לה במקרה לפרוט לו מאתיים לשתי מאיות, ואמא שלי אמרה לו שכן, בשמחה, למה לא. אחר כך הוא עצר לה מול הבית, יצא מהמונית וחסם את התנועה כדי לאפשר לה לעבור. אמא שלי שאלה, אתה בטוח שאתה לא רוצה כסף, והנהג חייך ואמר, תגידי, את השתגעת. שיהיה לך יום טוב נשמה.
אמא נכנסה לדירה שלנו ופרצה בבכי. היא סיפרה לנו על כל התלאות שעברו עליה בדקות האלה. על המדרגות, על הנפילה, ועל שני הצדיקים שדאגו לה ושמרו עליה מכל משמר. החרדי שהחזיק אותה בידיו, ונהג המונית שהסיע אותה בחינם וחסם עבורה את הכביש. ואני חיבקתי אותה ואמרתי לה שלמרות כל מה שקרה, מרגש אותי לשמוע שיש אנשים כל כך טובים בעולם הזה. יש חסד בעולם, זה לא דבר של מה בכך, הרי זה פלא גדול.
* * *
שבוע שבועיים אחר כך, לקחתי את חיה לג'ימבורי. איזה טמטום זה ג'ימבורי, ועדיין, ילדים אוהבים את הסיוט הזה. לפני שיצאנו, ניגשתי לעמדת האבטחה בקניון, סיפרתי להם על החרדי שהציל את אמא שלי במדרגות וביקשתי מהם לנסות למצוא לי תמונה שלו. אני רוצה להודות לו כמו שצריך. המאבטח בדלפק חייך חיוך גדול, לקח את הטלפון שלי, ואמר, אין בעיה, אין בעיה. אבל עד היום לא שמעתי ממנו. אחר כך חזרנו הביתה.
באותו ערב, מאוחר, התקשרתי לאמא שלי לדרוש בשלומה. אל תשאל מה קרה לי, היא אמרה. היום בצהריים קניתי מכונת כביסה חדשה, וכששילמתי למובילים במזומן, הם אמרו לי שהשטר של המאתיים שקל מזויף. אוי ואבוי, אמרתי, איזה באסה. אמא שלי צחקה צחוק יבש. זה לא באסה, זה נהג המונית רימה אותי. אתה מבין, יאירצ'יק, הייתי כל כך נסערת ומבוהלת, והוא ניצל את זה. הוא ביקש ממני לפרוט לו את השטר, אבל בעצם רימה אותי. שמעת פעם דבר כזה. טוב לא נורא, סה לה וי. ככה היא אמרה.
* * *
וזהו, זה הסיפור. ביני לבין עצמי אני קורא לו "מעשה בשני צדיקים", ולמרות שברור לי שזה סיפור מופלא, אין לי מושג מה אפשר ללמוד ממנו. אולי אפשר ללמוד ממנו שהעולם הזה עקום ושבור ורצוץ ומוזר. אין בו סדר ואין בו היגיון ואין בו צדק ואין בו פשר ואין בו כלום. יש צדיקים ויש רשעים, יש אנשים ויש נגיפים. אלה החיים. הבלגן והנונסנס של הקיום היו כאן גם לפני שהקורונה התחילה להשתולל, והם יהיו כאן גם כשהיא תלך. העולם עולם, החיים חיים, הכול עקום וישר, הכול נורא ונפלא. הכול הבל הבלים.
