בתחילת המאה העשרים טענו הסוציאליסטים שמלחמה עולמית לא תפרוץ, כי הפועלים יסרבו להילחם. הפועלים הגרמנים מזדהים עם הפועלים הצרפתים, ולא עם העשירים בני עמם, ולכן לא יסכימו לצעוד למלחמה לאומית. ואז ב־1914 פרצה המלחמה. הקייזר הגרמני הכריז: "מעכשיו אין שום מפלגות, יש רק גרמנים". נשיא הפרלמנט הצרפתי, דשנל, הצהיר גם הוא: "כאן אין עוד יריבים, אלא רק צרפתים". והסוציאליסטים יישרו קו, כאשר גילו שעמם נתון בסכנה. כאשר נשמעו הסירנות, זרקו הפועלים את פנקסי החבר המפלגתיים שלהם וצעדו ללשכות הגיוס, להילחם למען עמם.
משבר הקורונה הוא זעיר בהשוואה למלחמת העולם הראשונה. ובכל זאת, הוא חולל תופעה דומה. לפני המשבר, היינו עדים לזלזול מתמשך בתודעה הלאומית ובחשיבותה. חברת התעופה הסקנדינבית SAS העלתה רק לפני חודשיים קמפיין שקרא: "מה באמת סקנדינבי? כלום, הכול מועתק". הפרסומת הוסיפה וסיפרה איך הסקנדינבים העתיקו את הדמוקרטיה מיוון, את האופניים מאיטליה, את טחנות הרוח מפרס, וכן הלאה. החברה נדהמה לנוכח התגובות השליליות לקמפיין. הרי בין האליטות באירופה נדמה היה שכולם מסכימים שתודעה לאומית היא נחלת העבר. האיחוד האירופי צבר עוד ועוד כוח, על חשבון המדינות החברות בו. הגבולות הלאומיים והמטבעות הלאומיים נמחקו, ומנהיגי אירופה נטו להסכים שלאומיות היא העבר ותודעה גלובלית היא העתיד, ואולי כבר ההווה.
ואז הגיעה הקורונה. כשמדינות אירופה מצאו עצמן עם הגב לקיר, הן פתאום גילו שלגבולות לאומיים דווקא יש חשיבות. איטליה התחננה לקבל ציוד רפואי מהאיחוד האירופי; גרמניה וצרפת סירבו לשלוח. דווקא סין התנדבה לשלוח בשמחה מטוס עמוס במכונות הנשמה. על המכונות היו תלויים דגלי לאום קטנים של סין ואיטליה. פאביו רמפלי, סגן נשיא הפרלמנט האיטלקי, הוריד את דגל האיחוד האירופי, שהיה תלוי בלשכת הנשיאות, ותלה במקומו את דגל איטליה. כשאיטליה התחננה לתמיכה כלכלית מהאיחוד, הולנד ומדינות אחרות התנגדו בחריפות. אורסולה פון דר ליין, נשיאת נציבות האיחוד האירופי, פרסמה מכתב התנצלות לאיטליה, והתלוננה שכאשר מדינות אירופה נזקקות זו לזו, הן מגלות שכל אחת דואגת קודם כול לעצמה. בוקר טוב אליהו.
הביטוי המעשי הכי בולט לאחדות אירופה הוא אמנת שנגן, שהבטיחה חופש תנועה בין מדינות האיחוד. עם פרוץ משבר הקורונה, הודיעו עוד ועוד מדינות באירופה על סגירת גבולותיהן. הגבולות הפתוחים היו גולת הכותרת של המדיניות שהובילה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, ולכן היא סירבה לסגור את גבולות ארצה. ב־11 במארס הכריזה מרקל: "סגירת גבולות אינה התשובה לנגיף". אחרי שלושה שבועות גם היא נאלצה להכיר במציאות, וגרמניה הודיעה שתגביל מאוד את כניסתם של אזרחים זרים. נשיא מחוז ונטו באיטליה הכריז: "אמנת שנגן לא קיימת יותר, ותיזכר רק בספרי ההיסטוריה".
אשליית הגלובליזציה מתה; הלאומיות חיה. מהי לאומיות? האמונה הפשוטה שהמסגרת המדינית שלי מזוהה עם העם שלי. בכל מדינה יש כמובן גם בני מיעוטים, אך הדגם המדיני הרווח בעולם נשען על תודעה לאומית ברורה של הרוב. אני מוכן להילחם למען המדינה שלי, כי היא מגינה על העם שלי, על האנשים שיש לי ולהם מורשת משותפת, שפה משותפת, זיכרונות משותפים מן העבר וחלומות משותפים לעתיד.
בשנים האחרונות דובר הרבה בעולם על המעמד החדש של "הנוודים הדיגיטליים". הכוונה לאנשים צעירים שנודדים בכל כמה שבועות למדינה אחרת, שוכרים דירה ב־Airbnb או במגורים משותפים ומגניבים, עובדים עם המחשב הנייד בבית קפה מקומי, וכשנמאס להם הם נוטשים ליעד הבא. עיתונאים בכל רחבי העולם סיפרו לנו שזה העתיד. מי צריך בית, מי צריך משפחה, מי צריך מדינה; די במחשב נייד ובכרטיס אשראי.
ובכן, מתברר שלא ממש. מי יישאר במגורים משותפים, כאשר מגפה משתוללת ברחובות? מי יישאר במדינה זרה, כאשר המשאבים הרפואיים הופכים נדירים? ישראלים החלו לנהור מכל רחבי העולם בחזרה לארץ. המדינה עשתה הכול כדי להחזיר אותם, למרות הסיכונים והעלויות. כי כשמתחילה לסעור בחוץ סוּפה, פתאום כולם נזכרים כמה טוב שיש בית.
פסח הוא זמן הברית הלאומית שלנו. כשהיו אבותינו עבדים במצרים, זכרו מתוך המצוקה שאין הם מצרים אלא עברים. על כך אומרת ההגדה: "שהיו ישראל מצוינים שם", כלומר: ניכרים כעם בפני עצמו. גם כשיצאו אבותינו ממצרים, בדם ובאש ובתמרות עשן, קל היה להם לזכור את לאומיותם. המבחן הופך קשה יותר כאשר חולפת המצוקה. בקרוב בעזרת השם תחלוף גם מצוקתנו שלנו; הלוואי שגם אז, כאשר מסכות ואלכוהול יחזרו להיות ציוד של פורים ולא של פסח, נמשיך לזכור מי אנחנו באמת.
