וידויו של כוסס בגמילה

אין לי תחביב גדול מזה. אני אוהב קולנוע, מוזיקה, כדורגל, אבל אם היו מכריחים אותי לבחור תחביב אחד להמשך חיי – אין לי ספק: כסיסת ציפורניים.

כן, זה תחביב מבחינתי. אנשים יוצאים לרוץ בפארק, אנשים מנגנים בסקסופון, אני כוסס. מאז שאני זוכר עצמי אני כוסס. ההורים שלי ניסו, באמת שניסו, שיחות על גבי שיחות, אפילו אפיזודה קלה של מריחת "מרה" בהסכמה, שנכשלה ברמה כזאת שבאיזשהו שלב התחלתי לחבב את הטעם המריר שמתלווה לכסיסה. אני מכור. בבוקר עם הקפה, באוטו, בהמתנה לפגישה, אחרי הפגישה, בפגישה, בשידור רדיו, בפרסומות, בערב, בבוקר, בחורף, בקיץ, בכל פעם שתסתכלו עליי במשך כמה דקות תחזו בי כוסס.

אני לא מדבר אתכם על הכוססים לייט, שמיישרים פה ושם איזו ציפורן של קמיצה בשביל הכיף. סחבק כוסס אקדמי, מכיר כל ציפורן וציפורן, בקיא בכל השיטות (כן, יש שיטות), יודע להבדיל בין כסיסה הנובעת ממתח (מעבר מהיר בין אצבעות בלי שאיפה לשלמות), ובין כסיסת שעמום (העמקה בכל אצבע ואצבע עד לתוצאה מושלמת). אתם יכולים לזלזל, אבל מדובר בשנים של ניסיון. רק כוסס מקצועי יבין על מה אני מדבר. מה מבדיל בין הילדים לגברים? זה פשוט, אם שרטת מישהו בעשור האחרון, אתה לא כוסס אמיתי.

שלא תבינו לא נכון, אני לא גאה בזה. זה קצת כמו עישון סיגריות: לא גאה בזה, אבל לא יודע מה לעשות עם הידיים בלי זה. זה איתי מאז שאני זוכר את עצמי. אמא שלי לפעמים עוד מנסה לזרוק לי איזה משפט על עד כמה זה לא אסתטי, אבל אני מסביר לה ששירן לא איתי בגלל האסתטיקה ושעם כל הכבוד יש כמה חסרונות אסתטיים לטפל בהם קודם.

אתם בטח אומרים לעצמכם עכשיו "איכס, מה זה הטור הזה", ואחרי זה "יאללה, כולה כסיסת ציפורניים, מה הוא מנג'ס", ואז "טוב, שיפסיק לחשוב שהוא יודע מה אנחנו אומרים לעצמנו". אבל לא קל להיות כוסס מקצועי. נראה אתכם בסופרמרקט, מבלים ימים במחלקת הירקות כי לוקח לכם שעה לפתוח כל שקית. נראה אתכם מתמודדים שוב ושוב עם המבט המאוכזב של בת הזוג שלכם כי שוב לא הצלחתם לענוד לה שרשרת כי אין לכם ציפורן שתלחץ על הצ'ופצ'יק המעצבן הזה שפותח את הסוגר. נראה אתכם בודקים בכל תמונה שלא רואים מקרוב את האצבעות שלכם, כי בכל פעם שאתם מעלים תמונה כזאת לפייסבוק אתם מקבלים אלף תגובות גועל. אבל אתם יודעים מה, זה שווה את זה. לא אוותר על זה לעולם. כלומר, עד שהגיעה הקורונה.

אני זוכר במעומעם את הרגע הראשון שבו שמעתי את ההוראה הדרקונית להמעיט ככל האפשר בנגיעות בפנים, בהתחלה לא התייחסתי לזה ברצינות אבל עם התגברות הפאניקה בחסות ההיפוכונדריה הבנתי שבשביל קהילת הכוססים, זו מכת מוות של ממש. אני מוכן שהקורונה תיקח ממני קצת פרנסה, שתמנע ממני לפגוש חברים, שתיקח לי את הכדורגל, אבל בחייאת, עזבי לי את האצבעות. זה מעגל קסמים אכזר: המתח וההסגר, השעות הארוכות עם הילדים המשועממים, הלחץ הבריאותי – כל אלה הם טריגר מושלם לכוסס המקצועי, שרק מתעצם בגלל הפחד לדחוף לפה אגודל שנגע קודם באיזה כפתור מעלית שנגע בו קודם מישהו שחזר מוויליאמסבורג.

זברות בסרנגטי

אני אמנם שוטף ידיים בקפדנות, משפשף אותן באלכוג'ל בלי סוף ושם כפפות לרוב. אבל בכל זאת אני מוצא את עצמי לא פעם מוציא בבהלה אצבע מהפה במהלך כסיסה אקראית. כבר שבועיים אני לא כוסס בקביעות, ואני בקריז. שירן מנסה להקל עליי באמצעות גליל פצפצים שהזמינה במשלוח מיוחד מחנות ציוד משרדי שעושה משלוחים בשכונה שלנו. אני יודע שהכוונה שלה טובה, אבל מי יכול לחשוב שההתמכרות הילדותית הזאת יכולה להשתוות לכסיסה ראויה לשמה?

לפני יומיים הסתכלתי על הידיים שלי וזועזעתי. יש לי ציפורניים. אשכרה ציפורניים. כמה ציפורניים? שירן כבר שוקלת לקבוע לי תור ללק ג'ל. אני מביט בהן באובססיה, בחצופות. מרגיש לפעמים כמו אריה בסרנגטי, שעדר זברות איטיות במיוחד ניצב מולו והוא רק צריך לבחור באיזו מהמפוספסות לנגוס. אבל אני לא יכול. לא עכשיו. נשבע לכם שאני שומע אותן מקניטות אותי. לפני יומיים באמצע הלילה התעוררתי שטוף עייפות מקול מעצבן שלחש לי באוזן "יותם יא אפס, איפה אתה, פחדן קורונה". אמרתי לשירן שתפסיק עם זה ושלא יפה לצחוק על היפוכונדר בזמן מגפה, אבל זו לא הייתה היא. זה היה אגודל ימין החצוף, שמאז פריצת הקורונה לחיינו אני מכנה "פרופסור גרוטו" בשל הדמיון החיצוני. בלי להעליב כמובן את הקמיצה, גברת בר־סימן־טוב. חכו־חכו, גרוטו ובר־סימן־טוב, אנחנו עוד ניפגש.

אחיי הכוססים, אלה ימים לא קלים ואני יודע שחלקכם מאבדים תקווה, אבל דעו לכם: ההיסטוריה מלאה במגפות אכזריות שאיימו להכחיד את האנושות – כולרה, אבולה, שפעת ספרדית, שלבקת חוגרת – ואת כולן ניצחנו. כוססים לאורך ההיסטוריה עמדו במבחנים קשים משלנו. אני יודע שמתעלמים מכם, שאף אחד לא מתייחס לסבל שלכם ברצינות, אבל אלה אנשים שלא מבינים. את הדברים בעולם שמענגים יותר מכסיסה טובה אפשר לספור על אצבעות יד אחת – וגם את הציפורניים שלהן, אם יתנו לנו, נכסוס.

וידוי לסיום: חוץ מהזרת והאגודל אין לי מושג איזו מן האצבעות היא הקמיצה, איזו האמה ואיזו האצבע. אל תשפטו אותי.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il