זה היה מעורר דאגה יותר מאשר לראות את אבנר נתניהו מסב לסדר לצד הוריו. זה היה מעכיר שלווה באופן לא טוב. האמת, שזה היה רע לתפארת.
לפני המהדורה המרכזית של ערוץ 12 אמש, הגיעו אל הפאנל באולפן שהנחתה קרן מרציאנו, פרופסור אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה ויועצו של ראש הממשלה נתניהו, והראל ויזל, מנכ"ל ובעלים של קבוצת "פוקס".
הוויכוח הסוער שהתגלע ביניהם, נגע לנדודי השינה היומיומיים של אלפים מתושבי המדינה: מצבם של בעלי העסקים שלא יודעים מה צפוי מחר. שרואים איך מה שבנו והשקיעו בו תועפות של אנרגיה וממון, קורס להם מול העיניים. שמשוועים לשביב של אור בקצה המנהרה, וגם דורשים בינתיים סיוע כדי להשאיר את הראש מחוץ לשלולית העכורה שהם הולכים ושוקעים בה.
אין מה לומר. ויזל הוא איש לא נעים, בלשון המעטה. הוא קולני, הוא כוחני, הוא חסר נימוס, הטיעונים שלו לוקים בדמגוגיה קשה ואפילו בילדותיות, והוא לא חובב גדול של ז'אנר ההקשבה. אבל ויזל הוא אדם פרטי. פרופ' שמחון לעומת זאת, הוא עובד ציבור. מהסוג בכיר. כזה שאמור לשמור על קור רוח ולתת תשובות לציבור בשבילו הוא עובד. גם אם מדובר בתשובות לא נעימות שבן השיח מעדיף לא לשמוע.
וזה לא קרה. בתחילת השיחה, שמחון ניסה. הוא אמר בכנות שהוא לא יודע מתי יגיע הסוף, שאיש אינו יודע. שמדובר בתהליך דינמי של בחינה ובדיקה. הוא גם הסביר, שיחסית לזמן הלא-ארוך בו נמשך בינתיים המשבר ולגודלם של הסכומים בהם מדובר, קצב חלוקת הפיצוי לאזרחים דווקא לא רע.
אבל כבכיר במערכת קבלת ההחלטות הכלכלית בישראל, לא הייתה לו את היכולת הציבורית לשבת באולפן ולומר שלא כל צעקה והפגנה בדרישה לפיצוי, בהכרח תענה. שכלכלת המדינה צריכה לשמור על עצמה בדיוק בשביל זמן היציאה מהמשבר. שלצד הרצון לדאוג שאיש פה לא רעב ללחם, יש גם אחריות ציבורית ומערכת שיקולים נוספת.
וכן, גם נדרשת ממנו כעובד ציבור, היכולת לשמור על פאסון. אפילו מול ויזל המשתולל בגסות. גם אם הוא משוכנע שמדובר בהצגה מבוימת, עדיין יש צורך בארשת מכובדת ולא בהיגררות לשיח רחוב. כך, לא ראוי לומר ליושב לצדך "תהיה בשקט", וודאי שלא להטיח בפני בן השיח בשידור חי – "אני מקווה שאין לך קורונה, כי ירקת עלי עכשיו".
