ממשלת ישראל החליטה לאסור על קיום חגיגות המימונה, אבל האמת היא שלא היה צריך איסור מיוחד לביטול החגיגות השנה. אווירת הקורונה כבר ביטלה אותם בעצמה. בתקופה בה אנשים לא מתארחים זה אצל זה, אין הרבה משמעות למימונה. במידה רבה אפשר לומר שאין חג יותר הפוך במהותו מהקורונה, מאשר המימונה.
לפני שבוע התחפשנו כולנו למכניסי אורחים כשבתחילת ליל הסדר הכרזנו בקול: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח". הזמנו את כולם להצטרף לשולחן הסדר, אבל האמת היא שגם בשנה רגילה, ללא קורונה, אף אחד לא הצטרף באופן ספונטני לשולחן בשלב הזה של הערב. אם מזמינים מישהו נצרך לפני החג, אז בזמן ליל הסדר הוא כבר יושב אתנו ליד השולחן ואם לא מזמינים, אז גם אחרי ההכרזה הזאת, כבר לא נוקשים בדלת.
אבל יש לילה אחר בשנה בו עדיין יש מקום לספונטניות, וכשהדלת נפתחת בו יש בהחלט סיכוי שאורחים לא מתוכננים ייכנסו ויתיישבו ליד השולחן, והלילה הזה הוא ליל המימונה. בלילה הזה הדלתות באמת נפתחות והלב פתוח. לא עקרוני אם מה שמונח על השולחן זו מופלטה, מרציפן או תמר מסוכר, העיקר שהדלת נפתחת, ואנשים יכולים להיכנס בטבעיות למרות שלא הודיעו קודם. ברכת החג המסורתית של המימונה היא "תרבחו ותסעדו", אבל האמת שהברכה המתאימה יותר ל'חג פתיחת הדלתות' היא הקריאה שכיכבה פעם בטוקבקים: 'כנסו כנסו'.
המימונה היא לא רק חג של פתיחת דלתות והכנסת אורחים, אלא במידה רבה גם חג הפריפריה. זה כמעט החג היחידי שבו אנשי המרכז מטריחים את עצמם לבקר בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של החברה הישראלית. פתאום דימונה ואשדוד נמצאות חזק על המפה, וכל פוליטיקאי מתחיל מרגיש צורך דחוף להגיע לקריית שמונה או אופקים. פתאום יש תזכורת משמעותית לעובדה שמי שאכלס את עיירות הפיתוח בשנות החמישים והשישים היו בעיקר העולים ממרוקו.
וכמו בתחומים אחרים בהם הפריפריה הפכה בהדרגה למרכז, כך גם בחגיגות המימונה. בשנים האחרונות הפך החג שהחל כאירוע מרוקאי פנימי בשנות השישים לחג כמעט לאומי, שנחגג אפילו במספר קיבוצים בהם אין בכלל חברים מרוקאים. לפני מספר שנים יצא לאור ספר חשוב של ד"ר רחל שרעבי המנתח את תהליך חדירתו של חג המימונה מהפריפריה אל המרכז.
שרעבי מתארת בספר את המימונה הציבורית הראשונה שנחגגה בישראל בשנת 1966 כהפגנת כוח פוליטית של העדה המרוקאית. למעשה, חגיגות המימונה הראשונות היו אלטרנטיבה חיובית להתארגנות העדתית המיליטנטית של הפנתרים השחורים, שהחלה שנים ספורות לאחר מכן. בשנות השבעים התפשטו אירועי המימונה לגנים ציבוריים ברחבי הארץ מתוך רצון של החוגגים להשיג הכרה לאומית ביום חגם.
הרצון לקיים אירועים בולטים במקומות ציבוריים גרם לכך שבניגוד לנהוג במרוקו, החגיגות המרכזיות התקיימו ביום המימונה ולא בליל החג. רק בעשורים האחרונים, לאחר שהמימונה זכתה להכרה ציבורית וממסדית, כבר לא היה צורך לייחצ"ן אותה בגנים ציבוריים והיא חזרה בהדרגה לאופייה המסורתי, כחג שנחגג בעיקר בלילה ובבתים פרטיים. החזרה לדפוס המסורתי של החג נבעה גם מכך שסממנים זולים והמוניים חדרו לאירועים הציבוריים והיו למורת רוחם של חלק מהרבנים.
אנקדוטה מעניינת המובאת בספרה של שרעבי, המלמדת על השינוי שחל במעמדו של החג, היא שיחת טלפון שהתקיימה בשנת 1972 בין ראש הממשלה דאז גולדה מאיר לשאול בן שמחון חבר הועדה המסדרת של ההסתדרות וממייסדי חגיגות המימונה בישראל. גולדה ביקשה מבן שמחון לדחות את אירועי המימונה באותה שנה בגלל פטירתו של יו"ר הכנסת ראובן ברקת. בן שמחון ענה למאיר שכשם שאי אפשר לדחות את פסח או את ראש השנה, כך גם אי אפשר לדחות את המימונה.
חלף כמעט יובל מאז שיחת הטלפון ההיא. עד השנה היה קשה להעלות על הדעת שראש ממשלה יבקש לדחות את אירועי המימונה, מכל סיבה שהיא. אבל השנה, כשהדלתות סגורות, וכל משפחה מכונסת בתוכה, המימונה מתבטלת מאליה.
