יהודים תמיד מסרו את נפשם למען חינוך ילדיהם. עד לאחרונה, רוב תושבי העולם היו אנאלפביתים; זה לא היה המצב אצלנו. בספר שופטים מסופר על השופט גדעון שביקש מילד אקראי לכתוב לו את שמות זקני העיר סוכות. הוא הניח שילד, סתם ילד, כל ילד, יודע קרוא וכתוב. הילד נענה וכתב לו שבעים ושבעה שמות. זה היה לפני שלושת אלפים שנה. והמסורת הזאת המשיכה. באירופה בימי הביניים, מי ידע לקרוא? מעט כמרים ונזירים נוצרים, וכל ילד יהודי.
למה נוכרים לא לימדו את ילדיהם? לא מרִשעות, אלא מדוחק. עד לאחרונה, רוב בני האדם חיו על סף תת־תזונה, או מתחת לסף הזה. ילדים היו יוצאים לעבוד בשדה כבר בגיל ארבע־חמש. בלי עבודתם המשפחה הייתה רעבה. יהודים הקריבו בכל הדורות את הקורבן הזה, ושלחו את ילדיהם ללמוד ולא לעבוד. הם היו מוכנים להסתכן ברעב כדי שילדיהם ילמדו. לרבים מאיתנו יש סיפורים משפחתיים על הקורבנות העצומים שהקריבו סבא וסבתא, כדי שילדיהם יזכו לחינוך טוב.
מגפת הקורונה בוחנת את סדר העדיפויות שלנו. ענף הבנייה לא מפסיק לרגע, כי הוא קטר הצמיחה הכלכלי של המדינה. זה הזמן לומר למנהיגינו: אל תשכחו את ענף החינוך, שהוא קטר הצמיחה הערכי שלנו. אני מכיר את ההבדלים, ויודע שמערכת החינוך עלולה להיות בעייתית מבחינת סכנת ההידבקות. אני מבין שאי אפשר שכל התלמידים יחזרו מיד לתוכנית לימודים מלאה. אני רק אומר: שימו את החינוך בראש סדר העדיפויות. חפשו כל דרך להחזיר את ילדינו למסגרת חינוכית, אפילו חלקית, במגבלות הזהירות הנדרשות.
הכי דחוף: החינוך המיוחד, שתלמידיו עלולים להידרדר בלי מסגרת חינוכית תומכת. וכמוהם גם ילדים בסיכון, שאינם יכולים למצוא מחסה בביתם. בממשלה מדברים על הצורך למצוא פתרון לילדי הכיתות הנמוכות, כדי שההורים יוכלו לחזור לעבודה, ולתלמידי י"א־י"ב, בגלל הבגרויות. ואני מוסיף עליהם: אל תשכחו את ילדי חטיבות הביניים. זהו גיל רגיש מאוד, ועלולים להיות תלמידים לא מעטים בגיל הזה שאם יהיו מחוץ לכל מסגרת חינוכית במשך חצי שנה, כבר לא יחזרו חלילה לבית הספר לעולם.
גם לגבי כל השאר, כואב הלב על כל יום של ביטול תורה. אבותינו ואמותינו עשו הכול כדי שילדיהם ילמדו תורה וחוכמה. אם מדובר בסכנת נפשות, אז פיקוח נפש דוחה לימוד תורה. אבל אם בענפים אחרים מנסים ללא הרף למצוא פתרונות, אז אל תשנו בלילה, מנהיגינו, עד שתמצאו פתרונות חלקיים גם לחינוך ילדינו. ועוד לא דיברתי על הישיבות הגבוהות והמדרשות, שחייבים לחפש גם להן פתרונות. כמורה בישיבות ובמדרשות ליבי נשבר מהמחשבה שבתי המדרש שלנו יישארו שוממים.
האם חזרה חלקית וזהירה לספסל הלימודים מסכנת את המורים? ובכן, צריך להיזהר. אבל הרופאים עובדים, והאחיות עובדות, והרוקחים עובדים, ונהגי האוטובוס עובדים. כולם נמצאים בסיכון מסוים, שהוא נמוך למדי כשמדובר באנשים צעירים ובריאים. אפשר למצוא נהלים שיאפשרו למורים צעירים ובריאים לעבוד. כשאני מדבר עם מורים, אני שומע שהם מאמינים בחינוך, שהם מכירים טובה על משכורתם שממשיכה להגיע, שהם ישמחו לחזור למלאכת הקודש שלהם. אך ארגוני המורים מציבים עוד ועוד מכשולים בפני החזרה ללימודים, ומתנהגים כאילו אין להם עניין אמיתי בחינוך ובחשיבותו. אם הקופאיות בסוּפּר יכולות לעבוד, ולפגוש בכל יום אלפי אנשים, גם המורים יכולים לעבוד, עם קבוצות ילדים קטנות וקבועות. ובינתיים אנחנו צריכים לדרוש ממנהיגינו בכל יום תשובות: מה עשיתם היום כדי להחזיר את ילדי ישראל לתלמודם?
