מספרים על יוהנס ברהמס, המלחין המפורסם בן המאה ה־19, שפעם כשהיה בדרך לעזוב אירוע חברתי הסתובב לאחור ואמר: "אם יש כאן מישהו שלא העלבתי באופן אישי, אני מתנצל".
בשני במארס, לפני חודש וחצי, נערך בישראל סבב הבחירות השלישי. הקורונה הייתה אז, לכאורה, בעיה של המזרח הרחוק. באיטליה היו כ־2,000 חולים ו־52 מתים, כך שאפשר להבין – גם אם לא להצדיק – את האדישות, הביטחון העצמי המופרך וקבלת ההחלטות המהוססת שהפגינה ההנהגה הפוליטית והפקידוּת הרלוונטית בישראל.
בשבוע שלאחר מכן כבר היו באיטליה 12,462 חולים ו־827 מתים, רובם בצפון. איטליה היא מוקד התיירות העולמי החמישי בגודלו, עם יותר מ־60 מיליון תיירים בשנה. רבים מהם נוהרים בתחילת האביב לצפון, שיש בו כל מה שנפש נופשת חפצה. נופים עוצרי נשימה, תרבות משובחת, ספורט אתגרי ותחרותי, אוכל ויין ערבים לחיך, אומנות עילאית, ערים ייחודיות, היסטוריה מרהיבה – והכול במחירים נוחים ובמרחק סביר מפירנצה ורומא. מבקרים מכל העולם, כולל מהמזרח הרחוק, זורמים למדינה בהתלהבות (כן, הכותב הוא איטליופיל).
חלק מהתיירים באיטליה הדביקו, ורבים מהם נדבקו. כשהם שבו למדינותיהם (שבחלקן גם הן מוקדי תיירות), הקורונה הפכה לפצצת זמן עולמית. כך, ב־11 במארס זינק מספר החולים בספרד מ־118 ל־2,039, ומספר המתים מ־0 ל־55. בצרפת קפצו מ־191 ל־2,281 חולים, ומ־3 מתים ל־48. עליות דומות נרשמו בארה"ב וגרמניה. לא צריך להיות אפידמיולוג כדי להבין שהמדינות הללו ואחרות עלו על זנב האקספוננט האיטלקי, ושאיטליה מדגימה בפער של כשבוע־שבועיים מה עומד להתרחש בהן.
בישראל יצאנו ב־11 במארס מחגיגות פורים. עלינו מ־12 חולים ל־97, והשאננות עדיין חגגה. הבדיקות נעשו בצמצום. במשרד הבריאות בישרו שבקרוב יהיה חיסון ישראלי לקורונה. אירועי פורים הוגבלו ל־2,000 איש "בלבד". המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' גרוטו, ביקש להעביר חולים לבתיהם, והסביר שהגנים ובתי הספר עובדים כרגיל משום שההדבקה בקרב ילדים נמוכה – טענה שערורייתית שמתחרה רק בטענתו המופרכת של ה"אפידמיולוג" הבכיר שאין הדבקה אסימפטומטית. התחבורה הציבורית פעלה וכמובן המוסדות הדתיים.
"הדרג המקצועי" טעה שוב ושוב בהנחיותיו ובמידע שהעביר לציבור, וחשף את אוזלת ידו וכישוריו; הצילה אותנו בעיקר העובדה שאיננו יעד תיירותי עולמי מועדף. האם אפשר לקוות שהקורונה לפחות חיסנה את האוכלוסייה מהסתמכות עיוורת על "מומחים"? מספר הפקידים הבכירים, הדוקטורים והפרופסורים שמתבזים אינטלקטואלית במהלך המגפה רק גדל והולך, בקצב שיש הטוענים שהוא מעריכי.
מה עם הדרג הפוליטי? בערב אותו יום, אחרי טעויות פורים, החל ראש הממשלה להפנים את הבעיה. אירועים הוגבלו ל־100 איש והובטחה חבילת סיוע למשק בסך 10 מיליארד שקלים. אבל ההיסוס וההתמהמהות עוד נמשכו. ב־12 במארס עוד התקיימו לימודים, אנשים יצאו לעבודה ונערכו תפילות בבתי הכנסת ובמסגדים. רק אחר כך החלו להגיע ההגבלות הגדולות, שבזכותן החלו העקומות להתיישר כעבור שבועיים־שלושה.
הקורונה חשפה משבר מדאיג של מנהיגות פוליטית. איש אינו פטור מביקורת. הממשלה פעלה לאט ובהיסוס. את המשבר הלאומי הגדול לא מוביל הדרג הפוליטי, אלא פקידים "מומחים", שמדגימים את החוק הפיטרי לבירוקרטיה שקובע יחס הפוך בין דרגה לכישורים. ראש הממשלה לא השכיל לייצר מערכת ניהול אחודה, שקופה ועניינית. שר האוצר לא קיים. שר הבריאות נעדר. שר הביטחון קורא לצעדים נמהרים ומסכני חיים ("המודל הגרמני"), ופולש בקול לתחומי האחריות של שרים אחרים, בזמן שהוא מסתיר את כשלי המערכת שבאחריותו. שאר השרים ברובם בבידוד עצמי.
בשמאל המצב גרוע עוד יותר. נציגי הימין, הנדל והאוזר, הפכו לפורפרות שרחמים כלנתר (ראשון העורקים הפוליטיים) היה מקנא בהן. הם מסרבים לשבת עם נתניהו מטעמים "מוסריים", אלא אם כן גנץ מחזיק להם את היד, ואז המוסר מתרצה, לפחות כל עוד מובטחים להם תפקידים בכירים; נראה שההבדל היחיד בין הטהרן לעסקן הוא המחיר.
יאיר לפיד ועופר שלח עסוקים בפוליטיקה זולה, ומנסים להשתמש בוועדות הכנסת כדי להכשיל את הממשלה. אורלי לוי ועמיר פרץ הפרו את הבטחותיהם, ונציגי מרצ מתייחסים למגפה כאל אירוע תעמולה של הימין. מנהיג השמאל, בני גנץ, מתנהל כאדם רגשני במיוחד. בהתחלה הוא נעלב מהליכוד ונשבע שלעולם לא ישב עם נתניהו, אלא שאז נפגע מליברמן ולפיד, שהתייחסו אליו כאל בובה שלהם, והחליט לחבור לנתניהו – אבל רק תמורת תפקידים בשפע לסיעתו. מפגן מרשים של שיקול דעת לאומי בשעת חירום.
העם היושב בציון כלוא בביתו, מסוגר ומובטל, מתבונן במנהיגיו בעיניים כלות. האכזבה עמוקה. גם היום, בחודש וחצי איחור, בשעת משבר קשה, הוא ממתין שמנהיגיו הנבחרים יתעשתו ויגלו מנהיגות, יפסיקו עם הזגזוגים והמשחקים, ויקימו ממשלת אחדות יעילה וממוקדת. במקום זאת הפוליטיקאים מכניסים אותנו לחובות עצומים, פועלים בחוסר שקיפות, מייצרים חוסר ודאות, מסרבים בתוקף לקצץ בהוצאות המדינה, וחותרים להקים לעצמם ממשלת מנעמים עצומה, מגושמת ויקרה. מי שלא מאוכזב היום לא צריך לדאוג; עוד חודשיים־שלושה זה יגיע.
האם נגזר על המגזר הפרטי, שמממן את המדינה ושוקע כעת במצוקה כלכלית נוראית, להשתעבד לחוב מטורף של ממשלה בגודל מפלצתי, מגזר ציבורי מנופח עד להתפקע, ופקידוּת "תוספתית" שחולשת על שלל גופי מדינה חסרי תועלת? האם אפשר לכנות "ממשלת חירום" את מה שנראה כמו שיט תענוגות פוליטי ב"דייאמונד פרינסס", בנתיב שתוכנן בהשראת מארי אנטואנט?
אם יש עד כה פוליטיקאי כלשהו שלא העלבתי באופן אישי, אני מתנצל. אבל הבעיה גדולה מכדי לשתוק. הפוליטיקאים צריכים להפנים את גודל האכזבה הציבורית, ולהבין שלממשלת האחדות שצריכה לקום יש משימה לאומית אחת: להעביר קיצוץ גדול בתקציב המדינה ובמוסדותיה, לפחות 20 אחוזים, כדי להתחיל להתמודד עם ממדי המשבר האמיתיים.
אם לא תפעל כך, תיאלץ הממשלה להטיל עוד מיסים על המגזר הפרטי, כדי להחזיר חובות ולעמוד בהוצאותיה. בכך לא רק תחבל במנועי הצמיחה והשיקום הכלכלי בשעת היציאה מהמשבר, אלא תוביל לקריסה כללית של המדינה. כן, קריסה כללית. זה עד כדי כך מסוכן. רק אם ממשלת האחדות תשכיל לפעול באופן זה, היא תתעלה לגודל השעה ותועלתה תעלה על נזקה. אחרת תהיה זו ממשלת אסון לאומי לדורות.
