בדף היומי שנלמד ברחבי העולם היהודי בשביעי של פסח – דף מ' במסכת שבת – מופיע סיפור מעניין שיכול וצריך ללמד אותנו משהו אקטואלי מאוד על הטבע האנושי ותגובת ההנהגה אליו. בתחילה, כך מספרת הגמרא, היו אנשים מתרחצים בשבת במרחצאות ציבוריים במים שהתחממו מלפני השבת, והכול היה בסדר. אבל אז החלו הבלנים לחמם את המים בשבת כדי לשפר את השירות שהם נותנים ללקוחותיהם, ואמרו כי אלה מים שחוממו ביום חול.
חכמים ראו את הפרצה וסתמו אותה, כלומר אסרו להתרחץ במים חמים בשבת, אבל עדיין התירו להיכנס לבית המרחץ כדי להזיע בלבד. בלשון ימינו – סאונה. אבל אז גילו חכמים שעם ישראל היקר ממשיך לתחמן, אומר שהוא בא להזיע אבל למעשה מתרחץ, ואסרו גם סאונה בשבת.
בחמי טבריה, שבהם המים מתחממים לא על ידי הדלקת אש אלא באופן טבעי, הרחיצה במים חמים המשיכה להיות מותרת, כי האיסור הוא רק על מים שחוממו באש. אבל אז גילו חכמים שאנשים בטבריה מתרחצים בשבת במקומות אחרים, אסורים, ואומרים שרחצו בחמי טבריה, המותרים. אז הם אסרו גם את הרחיצה בחמי טבריה.
עד כאן – תיאור קלאסי של תהליך אורתודוקסי ידוע ומוכר, שבו נערמת החמרה על החמרה על החמרה כדי לסתום את כל החורים בעלילה. אבל הנה מגיע הטוויסט של חכמינו ז"ל: "ראו שאין הדבר עומד להן, התירו להם חמי טבריה". מה שקרה הוא, שהתברר עד מהרה שהטבריינים וסביבותיהם לא יכלו לעמוד בגזרה הזו, שאסרה להתרחץ במים חמים בשבת בחמי טבריה, והיא פשוט בוטלה.
הגמרא קורקטית מאוד. היא לא מפרטת את השתלשלות האירועים כי לא זו מטרתה, אבל בכמה שורות קצרות מתוארת המציאות בצורה הכי מפורשת: יש גבול מסוים להחמרה שאפשר להטיל על אנשים, גבול שהנהגה אינה יכולה לעבור. הציבור פשוט אינו עומד בכך, ורגע לפני שההנהגה מאבדת את הציבור עליה להבין זאת ולדעת לשחרר.
ישראל מנצחת את נגיף הקורונה. רואים את זה בכל גרף ובכל ניתוח של נתונים, כבר יותר משלושה שבועות. וככל שהימים נוקפים, כך מתחדדת ההבנה שהמדינה מצליחה לשלוט במגפה. מן החולים החדשים בימים האחרונים, 70 אחוזים מגיעים משש ערים – ארבע חרדיות ושתיים ערביות. גם אם היו אלה ערים אחרות – ראשון־לציון או פתח־תקווה – העיקרון אינו משתנה: הנגיף בשליטה, וצריך להתחיל לנהל אותו במקום שהוא ימשיך לנהל אותנו. זה אומר הטלת סגר יעיל על מוקדי התפרצות, הקמת מערך בדיקות יעיל ומהיר שידע לאתר, לנטר ולבודד חולים חדשים ואת מעגליהם הקרובים, ושחרור מבוקר והדרגתי של כל השאר.
ההנהגה הלאומית חייבת להתחיל לשחרר את המדינה והמשק מהסגר שחונק אותנו כבר יותר מחודש. נכון שקל להטיל הגבלות והחמרות, וקשה הרבה יותר להסיר אותן. אבל כאן בדיוק נמדדת גדולה של הנהגה – לדעת לקלוט בזמן את רחשי הלב של הציבור ולהקשיב להם, לפני שהיא מאבדת אותו. ואנחנו נמצאים רגע משם.
זו לא רק הדרך המהוססת והתשובות הלא מספקות (במקרה הטוב) שניתנות מפי מי שאמורים "לשווק" את האירוע לישראלים. אחרי סגר של חודש, לא ייתכן שפרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, תענה לשאלה מתי תחזור מערכת החינוך לפעול במשפט הבא: "אנחנו עדיין לא שם בכלל. יכול להיות שנפתח כיתות מסוימות, אולי לאוכלוסיות קטנות". כבוד הפרופסורית, תפקידך הוא "להיות שם בכלל". בלי "יכול להיות" ובלי "אולי". זהו תפקידכם, ואם אתם לא מסוגלים לתת אוויר למיליוני ישראלים שתקועים בבית עם ילדיהם כבר הרבה זמן, ולא מסוגלים לצאת לעבודה ובעיקר לא רואים אופק – פנו נא את המקום ותנו אותו לאנשים שכן מסוגלים. הדבר נכון גם לזהירות המופלגת מדי של מנכ"ל המשרד משה בר־סימן־טוב, וגם לראש הממשלה בנימין נתניהו שממשיך להפחיד במקום לתת תקווה.
מדינות באירופה שסובלות מתמותה רחבה הרבה יותר מאיתנו כתוצאה מהנגיף כבר משחררות לאט ובזהירות את המשק. זה נכון לאוסטריה (400 מתים מקורונה, 44 מתים למיליון תושבים), דנמרק (300 מתים, 53 מתים למיליון) וגרמניה (135 אלף מתים, 45 מתים למיליון) – כולן במצב גרוע מישראל מבחינת המספרים הללו: בישראל 140 מתים נכון לכתיבת שורות אלה, כלומר 16 נפטרים מקורונה לכל מיליון תושבים.
איש לא אומר שהמשק ייפתח, ויותר מכך: לגורמים הרשמיים אין שמץ של תוכנית, או לפחות הם לא מוכנים לפרסם אחת כזו, וזהו מצב בלתי נסבל. אף אחד לא דורש שמיום ראשון הקרוב בבוקר נחזור לשגרה מלאה. ברור שהדבר ייקח זמן, שיהיו מורדות ועליות, ושיהיו סגרים מקומיים שיקשו על החיים של רבים מאיתנו. אבל איכשהו יש תחושה מעיקה שבחלונות הגבוהים שולט כרגע הפחד. ופחד הוא יועץ רע מאוד.
אי אפשר להמשיך בהגבלות ובחנק החברה הישראלית. העם הזה חכם, מבין עניין ומציית כשצריך. לא בכדי הצלחנו ליישר את העקומה, לא סתם אנחנו בין המדינות שמצבן הטוב במערב. אבל אחרי חודש אסוני של הגבלות, שגרם לשבירת מטה לחמם של מאות אלפי ישראלים, הגיע הזמן לאומץ בהנהגה. למישהו שיקום ויגיד – חברים, העם לא עומד בזה יותר. תנו להם להתרחץ בחמי טבריה בשבת, או לפחות לשלוח את הילד לגן.
