אחרי כל רעידת אדמה גדולה מגיעות רעידות משנה. לא פעם נזקן חמור לא פחות מזו של הראשונה. מגפת הקורונה גובה חללים בנפש ומאתגרת את הכלכלה העולמית, אולם מי שיסבלו יותר מכול ממיתון עולמי יהיו ארגוני המגזר השלישי.
רבות מהעמותות הישראליות מתבססות על פילנתרופיה יהודית מעבר לים. במצב הנוכחי, נטיית התורמים בתפוצות היא לסגור את הברז או לטפל בעניי עירם.
בטווח הבינוני, המשמעות בשביל המגזר השלישי בישראל עלולה להיות הרת אסון. קריסת ארגונים חברתיים תגביר ניכור, פערים ועוני, ותפחית ערבות ותמיכה. הארגונים יפנו למדינה ויגלו שידה קצרה מלהושיע. שיעור האבטלה, הגירעון הענק והמשאבים שיידרשו כדי להחזיר את המשק לתפקוד יחייבו קיצוץ אכזר בהוצאות. את המענה צריך לחפש בפילנתרופיה ישראלית.
בישראל חיים מאות אם לא אלפי רוטשילדים. ההון המצרפי שבבעלותם של מתעשרי הייטק, נדל"ן, פיננסים וקמעונאות מגיע לסכומים דמיוניים. אבל תרבות פילנתרופית לא קיימת כמעט.
ישראלים עשירים תרמו ותורמים מכספם למטרות חברתיות. אלא שנורמות התרומה פה רחוקות שנות אור מהמקובל בקרב עשירים בארה"ב. ביל גייטס, וורן באפט ומארק צוקרברג מקדישים עשרות אחוזים מהונם למטרות חברתיות. כמה נותנים עשירי הארץ? לא בסכום התרומה המוחלט, אלא ביחס להונם?
היקף הפילנתרופיה בישראל עומד על כ־18 מיליארד שקל בשנה. שני שלישים, כ־12 מיליארדים, מגיעים מיהודים מחו"ל. מתוך 6 מיליארדי שקלים המגויסים בארץ, רק 1.5 מיליארדים מגיעים מחברות – והשאר ממשקי בית, מתרומות קטנות מ־2,000 שקל בשנה. רוב התרומות מגיעות משכירים ועצמאים שבקושי סוגרים את החודש. איפה העשירים שלנו?
יש התולים זאת בחרדה הקיומית: 75 שנה אחרי השואה, נכדי המהגרים עדיין זוכרים סיפורים על הסבתא שברחה מהגטו ובידיה פמוטות הכסף. זהו הסבר חלש, כי צאצאי אותם אנשים באמריקה תורמים יותר. הסבר הגיוני אחר הוא הפסיכולוגיה. החברה הישראלית אינה מתגמלת רגשית את הפילנתרופים. השיח הפסידו־סוציאליסטי הרווח פה מתאפיין לא פעם בשנאת עשירים ובחוסר פרגון ליזמות פרטית. את זה אפשר לשנות.
המשבר שאנו נתונים בו הוא הזדמנות להנעת מהלך לאומי שיובילו בית הנשיא ומשרד ראש הממשלה, לצד מובילי דעה ואנשי רוח, במטרה להוקיר אנשי עסקים התורמים מהונם לחברה. הנה רעיון: תארו לכם אירוע ממלכתי־יוקרתי המתקיים מדי מוצאי יום העצמאות, לאחר טקס פרס ישראל, שאליו יוזמנו בעלי הון המקדישים אחוז ניכר מהונם לקרנות לרווחת החברה בישראל.
כמו בהענקת פרס ישראל, גם בטקס הזה יתכנסו נשיאת בית המשפט העליון, הרמטכ"ל והרבנים הראשיים. מקבלי הפרס יהיו מי שהקדישו את האחוז היחסי הגבוה ביותר מההון המדווח שלהם ברשות המיסים. הרשות תפרסם את הדירוג הלאומי כחודשיים לפני הטקס. דוגמה: מדליית כסף לתורמים 10 אחוזים מהונם; מדליית זהב – 15 אחוזים; פלטינום – 20 אחוזים.
הטקס יהיה מכובד. חלוקת המדליות תסכה לסיקור נרחב ובעלי ההון הנדיבים יקבלו כבוד והוקרה, מה שייצור תחרות טבעית בין העשירים במטרה להיכנס לרשימה המכובדת. הדירוג ידרבן את בעלי השליטה בחברות הגדולות להקים קרנות פילנתרופיות מקצועיות, שהונן ינוהל היטב לצורך תמיכה במטרות חברתיות. הרעיון הזה צריך לעבור עוד ליטושים ודיוקים כדי להפוך ליעיל. שאלה לדוגמה: כיצד לתגמל גם עשירים בדרגי ביניים, ולא רק את המשפחות העשירות ביותר במשק? אולם הכיוון ברור.
מי מרים את הכפפה?
