הקורונה גרמה להתעניינות שיא במצב מערכת הבריאות, ומטבע הדברים גם לביקורת. בשבוע שעבר נחלצה כאן להגנתה ריקי ממן. לטענתה תקציב הבריאות צמח בעשור החולף, והנהי מיותר. כהוכחה היא מצביעה בעיקר על נתוני עלייה ריאלית שאינם מנורמלים לגודל האוכלוסייה, ויש הסכמה גורפת שאינם רלוונטיים. לו הייתה מביאה את נתוני ההוצאה הציבורית ביחס לתוצר ובוחרת את נקודת ההתחלה בראשית הכהונה הראשונה של נתניהו הייתה מגלה שהתקציב ירד ב־3 אחוזים אף שהאוכלוסייה בישראל זקנה יותר – ולכן גם זקוקה ליותר שירותי בריאות, ומגוון השירותים והציוד הרפואי גדל.
תקציב הבריאות נמוך, וזה קונצנזוס. בנק ישראל וה־OECD מתריעים על כך. נתוני משרד הבריאות מציגים פער של 6 מיליארדי שקלים בין אופן חישוב ההתייקרות ובין ההתייקרות בפועל, ופער של עוד 10 מיליארדים בין אופן חישוב הגידול באוכלוסייה לגידול בפועל. המצב הזה הביא את שר הבריאות יעקב ליצמן לדרוש תוספת של 5 מיליארדי שקלים בשנה לבסיס התקציב, כדי להתחיל לצמצם את הפערים העצומים.
מה המצב בשטח? מ־2010 זמן ההמתנה הממוצע לרפואה יועצת עלה מ־16 ל־23 יום. לגסטרואנטרולוג, למשל, חיכינו 20 יום, והיום למעלה משלושה חודשים. גם ברפואה יועצת שגרתית המצב רע – בפתח־תקווה, רבע מהמבקשים יחכו יותר מחודש לראות רופא אף אוזן גרון. גרים בגולן או מדרום לבאר־שבע? המצב שם חמור בהרבה.
יש מחסור במיטות אשפוז (כולל תקני רופאים ואחיות הקשורים אליהן), וזאת לא רק בהשוואה למקובל בעולם. אנחנו לא עומדים, אפילו, ביעדי הגדלת המיטות שמשרד הבריאות קבע ב־2014.
התקציב לא רק נמוך אלא גם גירעוני – בכל שנה בתי החולים מסיימים בחוב של מיליארדים, שחלקו מתגלגל לקופות החולים והופך גם אותן לגירעוניות. כלומר, התקציב נמוך לא רק ביחס ליעד כלשהו, אלא ביחס להוצאות בפועל. מומחי ה־OECD קבעו שמשמעות הגירעון הכרוני היא אחת: תת־תקצוב.
במקום להכיר במחסור, ממן מצביעה דווקא על בזבוז, בעיקר בסעיף השכר. אכן, כסף רב מושקע בשכר, כמו כל מערכת בעולם, אך ישראל עדיין נמצאת במחסור של רופאים, אחיות ועובדי מעבדות – האחרונים גם סובלים משכר נמוך במיוחד. עומק השבר במעבדות נחשף במשבר הקורונה, אבל נכתב ברור וחריף בדו"ח מבקר המדינה מ־2016. השכר אינו גבוה דיו כדי למשוך צעירים למקצוע, ואין די תקנים למעט שמוכנים.
לפי ממן, האשמת נתניהו במניעת תקציב ממערכת הבריאות היא עוול. אך העובדות הן שנתניהו באחד ממהלכיו הדרמטיים כראש הממשלה ביטל את "המס המקביל" שנגבה ממעסיקים בעבור מערכת בריאות בלבד. התוצאה היא מחסור קבוע של תקציב בכל שנה. כך נולדו הביטוחים הנוספים, ושיעור ההוצאה הפרטית על בריאות בישראל קפץ מימי כהונת נתניהו הראשונה עד ימינו בכ־7 אחוזים. משמעות הדבר היא שאת החוסר בתקציב הציבורי משלמים הישראלים מכיסם – כלומר מי שיש לו. עם השנים גבר התקצוב החסר והשפעתו העמיקה, והוא שהוביל לגירעונות בתי החולים והקופות. הגדלת התקציב שאנחנו רואים אינה מאפשרת פיתוח אלא בעיקר מכסה על פערים דחופים.
ל״חסכנות״ הזאת יש מחיר. ממן כותבת שאין לצפות מהמדינה להיות מוכנה למגפה כמו זו, אירוע של פעם במאה. אולם משרד הבריאות ידע לחזות מגפה כזאת ואף חמורה יותר ב־2007. מגפה קשה הוגדרה כתרחיש ודאי בשנים הקרובות. ממשלת אולמרט עוד טרחה לצייד את מחסני החירום. הדבר היה צפוי עד כדי כך שלפני שנתיים רשות החירום הלאומית ערכה תרגיל ארצי שנועד לבחון את מוכנות המדינה למגפה, ולפני יותר משנה מבקר המדינה פנה לעסוק בכך. על כל שקל שחסכנו במוכנות אנחנו משלמים עכשיו פי עשרה ויותר. כך גם יהיה בנוגע למערכת הבריאות בכלל, אם לא נכין אותה כשאנחנו עדיין צעירים ובריאים נגיע לעת זקנה לשוקת שבורה.
המצפן האנושי והיהודי מחייב כיוון הפוך לגמרי ממה שמציעה ממן. לקיחת אחריות אמיתית, ולא השלכת הקשישים, בעלי המוגבלויות ומחוסרי האמצעים, מתחת לגלגלים של דת הצמצום הממשלתי ו״השוק החופשי״.
