ליד מיטתי ממוסגרות שתי ציפיות לבנות, ועליהן רקמה עדינה ובה ראשי תיבות של זוג מאוהב. קיבלתי אותן מתנה מבעלת צימר שבו נהגתי לבקר בקובנטרי שבאנגליה. באזור הכפרי הזה, שכולו שפע, רכות ועידון, סיימה בשיבה טובה את חייה שכנתה של בעלת הצימר, וילדיה מכרו את כל מה שלא רצו מעיזבונה של אמם. אמם היהודייה, שהתארסה לאהוב ליבה, רקמה את הנדוניה שלה, ובטח דמיינה את חייהם יחד, את המשפחה שיקימו. היא שמרה את הנדוניה הזאת כל השנים, אף שידעה כי ארוסה עלה בסערת כבשני אושוויץ השמיימה. בעלת הצימר נתנה לי את הציפיות, הביטה בעיניי בעיניים לחות ואמרה, "אני מאמינה שזה שייך לעם ישראל".
השבוע נציין את יום השמדת יהודי אירופה. "השמדה" ממש, אקטיבית, מכוונת, מונעת משנאה ועיוות, ולא "שואה", שהיא אסון כללי ללא כיוון או מניע, וגרוע מכול – ללא אשמים. ככל שעוברות השנים ואנו מתרחקים מהגלות, קשה יותר ויותר להסביר לדורות הנולדים כאן איך תיתכן ההשמדה. איך קרה שמיליונים כמעט לא מתקוממים, לא מתאגדים ולא מורדים, אלא מקבלים את גזר הדין.
מספרים לנו על "יום השואה והגבורה" כדי לכלול בתוכו גם את גבורת מורדי הגטאות והפרטיזנים. אבל כמה פרטיזנים היו לעומת ששת המיליונים? כ־100 אלף באירופה כולה. כמה מורדי גטאות היו? כ־6,000. זה הכול.
אבל אפשר לראות את היום לציון ההשמדה מזווית אחרת לגמרי. כישלונו של היטלר, שלא הצליח להשמיד את כולנו, עשה בדיוק את ההפך ממה שרצה לעשות: במקום להשמיד את הגזע כולו, הגזע הנחות והבזוי בעיניו, הוא עשה ניסוי בבני אדם, וביצע את פרויקט ההנדסה הגנטית הגדול ביותר בהיסטוריה, והוא בכלל לא התכוון. כי מי ששרד את השטן, את הזוועה הנוראה מכול – או כמו שאצ"ג אומר כשהוא מגלה שאין מילים שיכולות לתאר את שעברנו: "חושך זה, הכי הולמת מילת חושך את חשכנו?" – הוא והגנטיקה שלו המשיכו. כל השאר נמחקו.
ומהי אותה גנטיקה? זו הגנטיקה של השורד, של מי שחושב מחוץ לקופסה, שאין לו קיבעון מחשבתי, שפורץ, שמתחמן את האויב, שגונב גבול, שמזייף מסמכים, שמסתתר, שמתחזה, שממתין בשקט ביער, שלוחם, שמתאגד, שעושה הכול כדי לחיות, שמתחפש, ששותק, שקופץ מרכבת, שמוצא פתרונות, שנושך ושורט ובועט, שצופה את העתיד, שמתכנן, שמאלתר. אלו הם אבותינו.
חלילה, שלא אובן לא נכון: אני לא בעד הניסוי הזה, גם לא בדיעבד. איבדנו קהילות־קהילות של יהלומים, של מוחות ולבבות, של יהודים קדושים. אני זורקת את תוצאות ההנדסה הגנטית הזאת לפח ברגע אם אפשר להחזיר ולו גטו אחד. אבל אי אפשר. אפשר רק להתבונן במציאות ולבחון אותה.
כמעט שמונים שנה לאחר מכן יושבים נכדיהם של השורדים מאושוויץ ובירקנאו, וממציאים, בתוך עשרה ימים בלבד, מכונת הנשמה שעלותה רק כמה מאות דולרים. המצאה כזאת היא משהו שמרגיע את מערכת הבריאות, משהו שפותר את הפקק הגדול ביותר של נגיף הקורונה העולמי. בעזרתה, גם אם יהיו אלפי יהודים שיצטרכו אוויר, הם לא ייחנקו.
לא אופתע בכלל אם החיסון או התרופה לנגיף יגיעו גם הם מישראל. ישראל, שאוכלוסייתה היא רק פרומיל מאוכלוסיית העולם. ולא, זה לא בגלל מה שאנחנו אומרים ב"עלינו לשבח": אנחנו לא יותר טובים בכלום מהגויים. אבל בגללם, בגלל הגויים, הפכנו לאומת סטארטאפ, לפורצי גבולות, כי זה מה שנשאר, רק אלו שרדו והורישו את הגנים שלהם הלאה.
ואלו, הילדים של השורדים האלה, הם אלו שמביאים ויביאו גאולה לעולם. דווקא. ואני כותבת את זה בדמעות, כי אתן הכול להחזיר את הגלגל אחורה, ולהיות עם נורמלי, ככל העמים, כמשפחות האדמה, בלי גלות, בלי השמדה, בלי רדיפות, בלי אינקוויזיציה, בלי קריקטורות, בלי חילול מצבות, בלי צורך לדבר בשקט, להסתיר מגן דוד, להוריד כיפה, בלי מכות ברכבת התחתית, בלי סופר כשר, בלי מטס מעל אושוויץ. אבל זה מה שיש. זה מה שנשאר.
