הרב אליהו בקשי־דורון, שנפטר במשך החג, היה אדם גדול. החיבור בצמד המילים האלו אינו מובן מאליו. יש "גדולים", אבל לעיתים גדולתם באה על חשבון האנושיות. המבט הכוללני שנדרש ממנהיג מתנגש לא פעם עם הרגישות ליחידים. הלוחמנות שדורשים המאבקים הציבוריים מתקשה לדור בכפיפה אחת עם רכות אנושית. היושר שנדרש בהובלת אמיתות גדולות נוקב לעיתים הרים ובני אדם. הרב היה חיבור נדיר: אדם וגדול.
הכרתי אותו כדוד שלי, "דוד אלי". איש משפחה חם, אוהב ומסור לכל משפחתו המורחבת. אבל האהבה והחום הביתי לא עצרו בגבולות המשפחה. על שולחן השבת והחג של דוד אלי ודודה אסתר זכרם לברכה הסבו בקביעות אורחים רבים שגורלם לא שפר עליהם. היו בהם אנשים ונשים שמצבם הנפשי היה גורם להם להתנהגויות מוזרות ולהיגיינה לקויה. אני זוכר את עצמי תוהה כילד מה מצא דודי הנערץ בחברים שכאלה.
בשבת משפחתית שנערכה בהיותו כבר הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, סעדנו יחד כל המשפחה. בתי ישבה בכיסא התינוק, וכמקובל בגילה פוררה על הרצפה את מרבית סעודתה. כתום הסעודה חזרתי כדי לחפש את המוצץ שלה. בחדר האוכל הריק מצאתי את הרב הראשי לישראל רכון מתחת לכיסא התינוק ומלקט את פירורי האוכל. אמרתי לו במבוכה ששכרנו שתי נערות לנקות אחרינו. הוא השיב לי בשאלה: ואצלן זו לא שבת?
רגישותו האנושית הנדירה התלכדה עם גדלות תורנית, שכל מי שמעיין בכתיבתו נוכח בה מיד. גם כאן אמחיש מהזווית האישית. הייתי בחור ישיבה מצויד בפרויקט השו"ת, וכתבתי עבודה מקיפה על נושא הלכתי מסוים. כשביקרתי אותו וסיפרתי על נושא העבודה, הרב שלף מיד מזיכרונו את כל המקורות שאספתי מכל הדורות, והוסיף עליהם עוד ועוד. משם עבר לניתוח מעמיק בחידושים מבריקים משלו. נדהמתי עד כמה הדוד בעל חוש ההומור הוא סיני ועוקר הרים. אדם וגדול.
הרב היה שייך ומקורב לכל המגזרים, אך לא השתייך לשום מגזר. הסיבות לכך היו עצמאות ואומץ נדירים. הוא סירב להתיישר בתבנית כלשהי והוביל את האמת שלו גם כאשר באה על חשבון ערכים או אינטרסים של קבוצות שהיה אמור לכאורה לרצות. הדברים אמורים כמובן על החלטתו העצמאית בצעירותו לעבור ללמוד במוסדות חרדיים, בניגוד לשאר בני משפחתו. אבל דווקא כמי שגידל את משפחתו בקהילה חרדית הוא ידע לעיתים לצאת חוצץ נגד ערכים ואינטרסים בציבור הזה, כאשר האמין שזו הדרך הנכונה.
כאשר אנשי חצרו של הרב אלישיב הסתערו בשנת השמיטה על הסתמכות הרבנות על היתר המכירה, נדהמתי לגלות כיצד רבניי מהמגזר הדתי לאומי כובשים פניהם בקרקע, והדוד החרדי שלי ניצב כמעט לבדו במאבק על דרכו של הרב קוק ועל האחריות הציבורית לחקלאות ולכלכלה בישראל. הרב יצא בקריאה לסגור את המועצות הדתיות ולהעביר את הטיפול המנהלי בשירותי הדת לעיריות. הוא לא היסס להתנגש עם האינטרסים של גורמי הכוח הפוליטיים שבונים מעמד ציבורי לרבנים. כך גם בקריאתו לבטל את כפל התקנים של רבנים ספרדים ואשכנזים.
הרב נאבק באינטרסים הכלכליים של הכוחות הרבניים הדומיננטיים ביותר בציבור החרדי והדתי כאחד, והפסיק מתן תעודות השכלה תורנית למי שרמתם התורנית לא הצדיקה זאת. דווקא הוא, שהוביל את השינוי האמיץ, ספג על כך הרשעה פלילית. בהיותו אדם, ולא רק גדול, ביקש להתחשב באנשי הקבע שכבר היו בעיצומם של לימודים לפי המתכונת הקיימת. לא הייתה לו נגיעה כספית לנושא. הוא ביקש להסדיר את עניינם של מי שנלכדו בגלגלי השינוי הצודק שהוביל, והפרוצדורה שבה עשה זאת הובילה – באופן קפקאי – לאישום הפלילי.
את מיטתו של הרב ליוו ברוחם 90 אלף גרי צדק שעלו ממדינות בריה"מ לשעבר ומאתיופיה. הרב הוביל את הקמת מערך הגיור הממלכתי בשנות התשעים והפריד אותו בכוונת מכוון ממערך בתי הדין הרגילים. הקמת המערך הידידותי והמקרב, בראשותו של הרב ישראל רוזן ז"ל, הייתה מהלך אמיץ ושובר מוסכמות. הרב ידע להכיר בגודל השעה והכין לה את המענה.
הרב נודע כאדם גדול בחייו, אך רק ההיסטוריה תדע להעריך עד כמה.
