הדיון הציבורי על מדיניות ההתמודדות עם נגיף הקורונה עלה מדרגה בשבוע האחרון. ככל שהמחירים הכלכליים הכבדים של המציאות שלתוכה נקלענו הולכים ומתבררים, מתחדדת השאלה כמה זמן אפשר להמשיך במדיניות הנוכחית. כמה זמן יכולה מדינת ישראל להחזיק מעמד כשרבע מכוח העבודה מובטל והתוצר הולך ומתכווץ במהירות? כמה זמן אפשר להחזיק את המשק במצב כמעט מושבת, ומה המחיר הכלכלי שהגיוני לשלם במטרה למנוע את התפשטות מגפת הקורונה בארץ?
ואולם, אחת הבעיות שמתעוררות בדיון הציבורי היא בעיה של הצגה לא מדויקת של הדילמה. בהרבה מאוד מהדיונים היא מוצגת כך: על כף המאזניים האחת מונח הערך של שמירה על חיי אדם, על כף המאזניים האחרת מונחת הכלכלה הישראלית והפגיעה בה. אך הצגת הדילמה באופן הזה מפספסת משהו חשוב מאוד: במבט כלל־מדינתי גם הכלכלה היא עניין של חיי אדם.
כאשר התוצר במדינת ישראל מתכווץ, המשמעות היא שגם למדינה וגם לאזרחים יש פחות כסף. אם ההתכווצות קצרה אפשר לחפות עליה בכל מיני תרגילים. אם היא ארוכה אין דרך להתחמק ממנה. כשיש פחות כסף, אז יש פחות כסף לביטחון, פחות כסף לבריאות ופחות כסף לרווחה. בחלק מהמקרים זה אולי יגרור התייעלות, ברוב המקרים לקיצוץ הזה יהיה מחיר, והמחיר יתורגם לחיי אדם. ההבדל הוא שאת המתים ממגפת הקורונה אנחנו יודעים לספור. את המתים מקיצוץ בלתי נמנע של תקציבי הבריאות והרווחה בשנים הבאות אנחנו לא יודעים לספור. גם לא את אלו שתוחלת חייהם תתקצר כי הם יהפכו לעניים (ועניים, מה לעשות, חיים פחות). לכן קל יותר להתייחס למתים ישירות כתוצאה מהנגיף, וקשה לכמת את הפגיעה בחיי אדם כתוצאה מהמאבק במגפה. וזה עוד לפני שעסקנו במחירים הנפשיים והבריאותיים הכבדים של הסגר הממושך, שגם הם יתורגמו בהמשך לחיי אדם, גם אם קשה לדעת כמה. כאשר מתכננים את מדיניות ההתמודדות עם הקורונה אסור להציב את הכלכלה מול חיי אדם. צריך להציב חיי אדם מול חיי אדם ואז לנסות למצוא את האיזון הנכון.
