המשא ומתן הקואליציוני ממשיך לדשדש. בסוף השבוע, עבר המנדט להרכבת הממשלה לידי הכנסת. לדעת רבים, אחת הסיבות לדשדוש היא סקרים שהוצגו לראש הממשלה בשבוע האחרון, ומהם עולה כי גוש הימין מתחזק מאוד. לפי אחד מהם, סקר מכון "מדגם" של מנו גבע שפורסם בתחילת שבוע שעבר בחדשות 12, בלוק הימין מזנק עד כדי 64 מנדטים, לא פחות. יש מי שרואה בזה סימן שהימין אינו אמור לחשוש מבחירות רביעיות ברצף, שאולי יאפשרו לו הקמת ממשלת ימין מלא־מלא.
אלא שאפשר לקרוא את הסקרים הללו גם אחרת. לטעמי, המסר העולה מהסקר הזה הוא שגם בימין וגם בשמאל היהודי יש תמיכה רחבה בהקמת ממשלת אחדות כרגע. הציבור, בתשובותיו לסקר, מפרגן יותר למי שנתפס כמקדם ממשלת אחדות, והרבה פחות למי שמסומן כמתנגד המהלך. המפלגה המובילה היא הליכוד, שמקבלת לפי הסקר 40 מנדטים, קרוב לשני שליש מקולות גוש הימין. בניגוד למה שאפשר לחשוב, הוויתורים המסתמנים של הליכוד בתחום מעמד מערכת המשפט וכנראה במידה מסוימת גם בנושא הריבונות אינם מזיקים למפלגה. עובדה שלא נרשם מעבר מנדטים דרמטי לכיוון ימינה. מכאן אפשר ללמוד שרוב מצביעי הימין רוצים אחדות גם במחיר הנסיגה מעמדות ימין מובהקות.
בשמאל מקבלת כחול לבן בראשותו של בני גנץ 19 מנדטים, פי שניים כמעט ממספר המנדטים שצופה הסקר לפלג השני של סיעת כחול לבן המקורית, יש עתיד־תל"ם, המקבלת עשרה מנדטים בלבד. גם אם נוסיף לעשרת המנדטים הללו את חמשת המנדטים שנותן הסקר למרצ התמונה ברורה: מצביעי השמאל מתגמלים בתמיכה את מי שמוכן לוויתורים קשים למען הקמת ממשלת אחדות. כלומר, לאחדות יש רוב ברור, ודאי בציבור היהודי (105 מנדטים בכנסת הנוכחית ולפי הסקר גם בכנסת הבאה). הציבור רוצה אחדות ותומך במי שנתפס בעיניו כמי שהוביל להקמת ממשלת אחדות. מי שימנע בנקודת הזמן הנוכחית הקמת ממשלת אחדות לא יתוגמל על כך, אולי ההפך. הוא עלול לגלות שהוא משלם מחיר בקלפי.
כמובן, לא כל מפלגות הימין חייבות להיות חלק בממשלת האחדות הזו, ודאי לא בתחילת דרכה. ייתכן שלימינה, שקהל מצביעיה שונה מקהל מצביעי הליכוד, כדאי להישאר מחוץ לממשלה, אבל לא כי הקמת ממשלה כזו אינה צעד נכון כשלעצמו, אלא לטובת עצמה. היא זקוקה לתקופת התאווררות, רענון וזיקוק מחוץ לחדר הממשלה. יתרה מזו, גם בהיבט של סוגיית הריבונות גרידא, הקרובה ללב ימינה, נראה שהקמת ממשלת אחדות בנקודת הזמן הנוכחית עדיפה על מערכת בחירות נוספת. בתוך ממשלת אחדות עשוי להתגבש רוב פרלמנטרי בעד החלת ריבונות נרחבת למדי. אם נלך לבחירות, זה יקרה כנראה באוגוסט. ממשלה חדשה לא תקום לפני תחילת אוקטובר, ממש ערב הבחירות בארה"ב, וכבר לא ייוותר זמן להשלמת המהלך לפני חילופי שלטון אפשריים שם. כידוע, בגלל הקורונה, מצבו הפוליטי של דונלד טראמפ אינו שפיר, בלשון המעטה.
ייצוג הכרחי
אחד העניינים העומדים במרכז המחלוקת בין הליכוד לכחול לבן במשא ומתן הקואליציוני הוא סוגיית איוש הוועדה לבחירת שופטים. מתן תיק המשפטים לכחול לבן עלול למנוע מהימין כל השפעה על הנעשה בתחום בחירת השופטים בכלל, ובעיקר בסוגיה הקריטית של בחירת שופטים לבית המשפט העליון. כידוע, בוועדה לבחירת שופטים יש תשעה חברים: שני נציגים לממשלה, שני נציגים לכנסת, שני נציגים ללשכת עורכי הדין ושלושה נציגים לבית המשפט העליון. בשנת 2008 העביר ח"כ גדעון סער תיקון לחוק, ולפיו כדי לבחור שופט לבית המשפט העליון נדרש רוב של שבעה מתשעת חברי הוועדה.
המטרה הייתה להעניק למערכת הפוליטית מנוף לחץ שימנע מנציגי העליון ונציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לעשות יד אחת ולהשתמש ברוב שבידם כדי לצפצף על נציגי המערכת הפוליטית. במהלך שלושת העשורים האחרונים התפתח בכנסת נוהג שלפיו ברוב המקרים אחד מנציגי הכנסת בוועדה הוא איש הקואליציה והאחר הוא איש האופוזיציה. אם כך יקרה גם הפעם, ובהנחה שנציג האופוזיציה יגיע ממפלגות השמאל, התוצאה עשויה להיות שלימין יהיו רק שני נציגים בוועדה לבחירת שופטים, שר אחד וחבר כנסת אחד. במצב כזה, למרות חוק סער, הימין יאבד כל השפעה על בחירת השופטים בישראל, ומאמץ של שנים ירד לטמיון.
לכאורה אפשר לפתור בקלות את הבעיה. כבר קרה ששני ח"כים מהאופוזיציה כיהנו בוועדה, וקרה גם פעם ששני ח"כים מהקואליציה כיהנו בה. זה היה בכנסת ה־20, כאשר ח"כ רוברט אילטוב נבחר לוועדה כנציג האופוזיציה אך הצטרף לקואליציה. אין סיבה שגם הפעם לא תושג הסכמה על בחירת שני נציגי ימין לוועדה, באופן שיאזן את שר המשפטים איש השמאל.
אך אף שהחוק ברור, ולא קובע שום חובה לבחור נציג דווקא מהאופוזיציה לוועדה, מתברר שיש מי שסובר שקיים "נוהג חוקתי" שלפיו לפחות אחד מנציגי הכנסת בוועדה חייב להיות חבר האופוזיציה. הסברה הזאת עמדה בבסיס עתירה שהגישו לבג"ץ בשלהי 2016 עורכי הדין שחר בן־מאיר ויצחק אבירם, אחרי שחבר הוועדה ח"כ רוברט אילטוב מישראל ביתנו הצטרף לקואליציה. כדי לעקוף את העובדה שבעבר האופוזיציה עצמה הפרה את הנוהג המקובל לכאורה, טענו העותרים כי הנוהג הוא ש"לפחות" אחד מחברי הוועדה מטעם הכנסת הוא חבר האופוזיציה. באופן מוזר מאוד קנו את הטענה הזאת שניים מהשופטים, ניל הנדל ויצחק עמית. הם אמנם דחו את העתירה אבל רמזו שבמצב אחר הם עשויים לאכוף את בחירתו של ח"כ מהאופוזיציה לוועדה. זאת אף שאכיפתו של הנוהג מנוגדת לחוק (שהרי הנציגים נבחרים בבחירות חשאיות), הוא מעולם לא עוגן חוקית, ואף הופר בעבר בידי האופוזיציה. האם הפעם יתעקשו השופטים להפוך את הנוהג הלא באמת קיים לחשוב יותר מהחוק? יש לקוות שלא, אבל קשה להאמין שהם יצליחו להתאפק.
