בשעה ששורות אלה נכתבות, עוד לא ברור האם תהיה לישראל ממשלת אחדות או לא. אבל כן ברור שהשאלה הזו תלויה לגמרי בעתידו האישי של ראש הממשלה. כלומר: הסוגיות האידיאולוגיות הכבדות שהפרידו בין המחנות – שאלת החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, וכן שאלת מעמדה של מערכת המשפט מול שאר רשויות השלטון – כבר נפתרו. אפילו שאלת חלוקת התיקים כנראה כבר סוכמה. אבל עניין גורלי אחד מפריד בין מדינת ישראל ובין ממשלה יציבה שהיא כל כך זקוקה לה בימים אלה: האם בנימין נתניהו יזכה לחוק מיוחד. אפשרות כהונה כראש ממשלה למשך חצי קדנציה – אפשרי על פי חוק, וכהונה כשר וכממלא מקום ראש הממשלה – כנראה אינו אפשרי על פי החוק הקיים.
לשמוע ולא להאמין: כשנתניהו רצה לשכנע את גנץ להצטרף אליו לממשלת חירום, הוא לא חסך בתיאורים קשים על מצב הבריאות והכלכלה בימי הקורונה. דובר על אלפי מתים ומאות אלפי מובטלים, ומכך הקריאה המתבקשת 'להתייצב מתחת לאלונקה'. מתרחיש אלפי המתים ניצלנו בינתיים, ברוך השם, ויש לקוות שיימשך כך, אבל תרחיש של מאות אלפי מובטלים כבר ריאלי מאוד. אנשים רבים כבר איבדו את פרנסתם, ולצד ההקלות נמשיך לחיות עם הקורונה ועם הקשיים הכלכליים לאורך זמן.
ואכן, מתוך התלבטות קשה, נענה גנץ לקריאה מצד מי שלא חסך ממנו כל ביזוי אפשרי במהלך שלוש מערכות בחירות רצופות. הוא התייצב מתחת לאלונקה במחיר ציבורי כבד של פיצול מפלגתו ואובדן האופציה השלטונית החלופית. מאותו רגע השתנתה אווירת החירום, ולנתניהו היה שפע של זמן לעכב את המו"מ עד שישיג את שלו: הבטחת כהונתו 'על הגלגל הפוליטי בכל מצב.
צריך לומר: נתניהו ותומכיו צודקים בקביעה שהחוק הקיים מאפשר לו לכהן כראש ממשלה, וכנראה גם להרכיב ממשלה. בדיוק בשל כך קשה להאמין שבג"ץ, אחרי כל השנאה שהוטחה בו בשנים האחרונות, יעז לפסוק בניגוד ללשון החוק או לפרשנותו הסבירה. אבל החוק לא מאפשר לאדם עם כתב אישום לכהן כשר, וגם לא כממלא מקום ראש הממשלה. יכול להיות שבשביל שתקום כאן ממשלת אחדות, מוצדק להגיע להסכמה פוליטית בעניין זה. ובכל זאת – בכל מדינה מתוקנת אחרת, פוליטיקאי עם שלושה כתבי אישום חמורים היה מתפטר מתפקידו בשלב מוקדם יותר. העובדה שפוליטיקאי כזה לא רק שלא פורש, אלא גם דורש תיקון חוק במיוחד בשבילו, תוך עיכוב הקמת ממשלה חיונית – היא עוד אחד מנדבכי החוצפה והנרקיסיזם של ראש ממשלתנו. תהליך החטיפה של מדינת ישראל, והתניית כל צרכיה במילוי רצונו של נתניהו – כראש ממשלה או כממלא מקומו – הוא קפיצת מדרגה מסוכנת.
יתר על כן: חוק עוקף בג"ץ כזה פסול גם ביחס לחציה הראשון של הקדנציה, זה שעומד בדרישות החוק, משום שהוא מהווה תקדים מסוכן. תקדים בו נאשם בפלילים דורש מהכנסת לחוקק בשבילו חוק שנועד להרתיע את בג"ץ מלפסוק נגדו. אם חקיקה כזו תתקבל, למה שפוליטיקאים נוספים לא ידרשו כמותה בעתיד? משום כך, וכאדם שתמך ופעל בשבועות האחרונים למען ממשלת אחדות, נראה כי אם המחיר לממשלה כזו הוא אכן קבלת החוקים שנתניהו דורש, עדיף שלא תקום.
אסקימוסים נוסח ישראל
אני שייך לאלה שלא אוהבים את ההשתלחות המתלהמת והפופוליסטית בכל שגיאה של פקיד, או של פוליטיקאי, אפילו אם מחירה כבד. מבחינתי, אדם שלוקח על עצמו תפקיד ציבורי כלשהו נהנה ממקדם הערכה על עצם הנכונות הזו, שטמונה בה אחריות מרובה. כמו כן, ברור לי שאין אפשרות לקבל אלפי החלטות, אם לא רבבות, מדי שנה, בלי לטעות. הדבר הגרוע ביותר לכולנו הם אנשי ציבור שימצאו עצמם משותקים בשעת הכרעה מפחד צליבה או ועדות חקירה.
המבחן העליון לכשירותה של החלטה אינה התוצאה, אלא אופן קבלתה. האם מתוך שיקול ענייני ורציונלי, מתוך רשלנות ואי-למידת הנושא, או שמא מתוך זדון של עירוב אינטרסים אישיים. כל עוד ההחלטה עניינית, אין לתבוע מחיר לגביה גם אם התוצאה שגויה. במקרה שהתוצאה היא מחיר כבד מנשוא, הייתי מצפה מהאחראי שיסיק לבד את המסקנות. תביעה נגדו הייתי מקיים רק אם קיבל החלטה רשלנית או זדונית.
הקריטריון הזה מבחין בין שני המחדלים העיקריים שמסתמנים בשלב זה ביחס לטיפול בקורונה. הראשון הוא עניין ערכות הבדיקה – הן אלה למציאת החולים, והן אלה של המחלימים. השני מחדל בתי האבות, שם נפטרו, נכון לעכשיו, כ-40% מכלל מתי הקורונה בישראל.
על פניו נראה שמחדל ערכות הבדיקה שייך לסוג הראשון, של מחדלים שאינם נובעים מרשלנות או זדון. מערכת הבריאות רצתה בשני סוגי הבדיקות מהרגע הראשון, ופעלה ככל יכולתה להשיג אותן. העובדה שלא הצליחה בכך, כולל אי-עמידה ביעדים שראש הממשלה התיימר להציג בהבל פה (10,000 בדיקות ביום תוך שבועיים), היא כנראה לא תוצאה של רשלנות. אובייקטיבית, קשה להשיג במהירות מוצר שכל העולם רוצה בו-זמנית.
מחדל בתי האבות, לעומת זאת, נראה שייך לסוג השני. עם פרוץ המגפה התברר כי הקשישים נמצאים באוכלוסיית הסיכון הגבוה ביותר, ועל כן, צריך היה לשמור על בתי האבות ברמה גבוהה יותר. אבל ערכות בדיקה וציוד מגן, אפילו מספיק לאנשי הצוות, לא נשלחו אל בתי האבות. יותר מדי אנשים באו והלכו, וכתוצאה מכך בכמה מבתי האבות מספר המתים קרוב כבר לעשרים. אפילו כשהתברר מצבם הקשה, עוד התנגדו במשרד הבריאות להקצות בדיקות בבתי אבות בהם טרם התגלו חולים. כל זאת חרף העובדה שאי הופעת תסמינים עדיין אין פירושה שהאדם לא חולה.
ההסבר להתנהלות זו הוא קשה ומקשר בין שני המחדלים. מכיוון שהמגיפה הפתיעה את כל מערכות הבריאות בעולם, באף מדינה לא היה ציוד מספיק בהיקפים הנדרשים להילחם בה. לא ערכות בדיקה, לא ציוד הגנה, וגם לא ציוד רפואי הנדרש לטיפול הישיר בחולים. היה צורך לקבוע סדרי עדיפויות, ובאינסטינקט טבעי, בלי הכרעה רשמית, נקבע שאין להשקיע בקשישים. מצבם הרפואי ממילא כבר לא טוב ותוחלת חייהם קצרה, ועל כן יש להשקיע את הציוד היקר באנשים או בחולים שסיכוייהם טובים יותר. במלים אחרות, גם בלי הצורך בהכרעה הקשה את מי לחבר למכונת הנשמה, הכרענו נגד הזקנים בסוגיות ציוד בסיסיות הרבה יותר. אלסקה זה כאן.
מיהו ממזר?
אפילו בימי הקורונה, שמורידים מהרדאר הציבורי כל נושא אחר (אפילו המו"מ הפוליטי וממשלת המעבר, קצת נדחקו), הצליח העימות האינסופי בין החרד"לים והליברלים בציונות הדתית לכבוש כותרות. לפחות ברמה המגזרית.
רבקה לוביץ היא טוענת רבנית שנלחמת כבר שנים רבות למען הנשים מסורבות הגט והעגונות, ובשנים האחרונות גם למען אנשים שהוגדרו כממזרים. בחלק גדול מהמקרים יש קשר ישיר לסוגיית מסורבות הגט. לנשים נמאס לחכות, והן יצרו קשר עם בן-זוג חדש גם ללא הגירושין מהבעל הקודם. במסגרת טרנד השיעורים בזום היא העלתה שיעור שלה בנושא הממזרות, ונתנה לו כותרת פרובוקטיבית: האם משה היה ממזר. הכותרת מרמזת למדרשים מסוימים הטוענים שמשה היה ממזר משום שנולד לעמרם ויוכבד, שהיו דוד ואחייניתו, מהזיווגים האסורים באיסורי עריות.
אפשר כמובן להפריך זאת בטענה שעמרם ויוכבד נישאו עוד לפני שנוצרו חוקי התורה (תורת משה, כזכור) העוסקים בדיני עריות ובממזרות. אפשר גם לקבל את הטענה שלוביץ, שהנושא בוער בדמה, שגתה כשהעניקה לשיעור כותרת פרובוקטיבית כל כך, גם אם יש מדרש התומך בה. אבל התגובות לכותרת הזו היו בלתי נסבלות. אנשים תיארו אותה כרפורמית, ותהו האם בכלל ניתן לראות בה יהודייה. הגדיל לעשות הרב עמיחי אליהו, שהציע כותרת פרובוקטיבית חלופית: האם רבקה לוביץ נורמלית. כאילו שמשה רבנו זקוק לגסות חלופית שתגן עליו מפני הפרובוקציה של לוביץ. הרי בסופו של דבר אכן יש בסיס במקורות לכותרת הזו.
אך בתוך הדיונים הסגנוניים נשכח דבר אחד: הממזרים עצמם. לוביץ לא הייתה נדרשת כלל לנושא, ובוודאי לא לפרובוקציה כנגד משה רבנו, אלמלא הסוגיה הייתה בוערת בדמה כל כך, ובצדק. הממזרות היא אחת הסוגיות ההלכתיות הבעייתיות ביותר מבחינה מוסרית, בה אדם מוקע מכלל ישראל. הוא מודר מהקהילה, והוא וצאצאיו עד סוף כל הדורות לא יוכלו להתחתן לעולם עם יהודי. זאת בגלל חטא, ולפעמים סתם שגגה לא מודעת, שחטאו הוריו, בעצם הכרעתם ליצור קשר זוגי שאסור על פי ההלכה.
הכוונה הייתה כמובן להרתיע זוגות מלעבור על דיני עריות, שידעו שהעונש על חטא כזה הוא אות קין שיוטבע במצחם של ילדיהם. זהו עונש בעייתי, ולא רק בפן המוסרי שלו. אם היה זה עונש יעיל, הרי זה רק בתקופה בה ההלכה הייתה המוקד המעצב בחיי היהודים. כבר למעלה מ-200 שנה שזה לא המצב, והניסיון להמשיך לגזור עונש נורא על מי שאינם חיים על פי ההלכה, הוא חרפה בעייתיית במיוחד.
לא במקרה השתדלו רבני כל הדורות לטרוח ולהוכיח באותות ובמופתים שלא מדובר באיסורי עריות וממילא הילד אינו ממזר. על הרב גורן מספרים שסתם פעם את פיה של אישה שבאה לפניו בתיק גירושין, כי הבין שהיא עומדת להתוודות על בגידה בבעלה, וחשש שהיא עלולה להכתים את ילדיה בכתם ממזרות. השערורייה הגדולה ביותר בכהונתו של הרב גורן נגעה בדיוק בעניין הזה, כאשר התיר אח ואחות ממזרים שאף בית דין לפניו לא מצא להם היתר. אימם של האחים הגיעה לארץ אחרי השואה עם בעלה הפולני שהתגייר כדי להתחתן איתה. לימים, עזבה את בעלה, וללא גירושין התחתנה עם גבר אחר, הוא אבי הילדים. מבחינה הלכתית ברור היה שיוגדרו כממזרים. אבל הרב גורן מצא עדויות לפיהן הבעל הראשון המשיך ללכת לכנסיה גם אחרי גיורו, דבר המבטל את הגיור, וכך נישואיה השניים היו למעשה נישואיה הכשרים הראשונים.
דרך אגב, הסיפור הזה גם מלמד איך ההלכה מוכרעת לא פעם מהפוזיציה. יריבו הגדול של הרב גורן באותו פסק היה הרב יוסף שלום אלישיב, שעד לאותה תקופה כיהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. משניתנה הפסיקה פרש ממנו בחמת זעם, כיוון שלא רצה להמשיך ולשרת תחת גורן כרב הראשי, שהיה גם נשיא בית הדין. נימוקו העיקרי של הרב אלישיב היה שאי אפשר לבטל גיור לאחר שניתן, וממילא להיתר אין בסיס. אך כעבור כמה עשרות שנים, כשהגיע גל העלייה הגדול מבריה"מ לשעבר, התהפכו היוצרות. הרב אלישיב ונאמניו בבית הדין הרבני, אברהם שרמן וחגי איזירר, שתמכו בביטול גיורים אם הוכח שהמתגייר לא שמר על מחויבויותיו ההלכתיות, ואילו רבני הציונות הדתית הם שהתנגדו בתוקף לאפשרות הזו.
בדורנו, היה זה הרב עובדיה יוסף ממשיכה שפעל למען היתר הממזרים, כמעט בכל דרך אפשרית. הרב בני לאו, שכתב דוקטורט על חייו ומשנתו של הרב עובדיה, זכה להתקרב אליו מאוד ואף ישב בחדרו כשאנשים באו להתייעץ עימו בסוגיות הלכתיות. באחת הפעמים, כך שמעתי מהרב לאו, הגיעה משפחה עם פסיקה שהכתירה את אחד מילדיה כממזר. הרב התחבט בסוגייה, אך במהלך הפגישה לא הצליח למצוא היתר לאותו ממזר. כשיצאו מן החדר, פנה הרב עובדיה לרב לאו וציטט את הפסוק מקהלת: "ראיתי את דמעת העשוקים שאין להם מנחם". הוא הזכיר את הפירוש הטוען שהעשוקים הם הממזרים והוסיף: "ומיהו העושק אותם?". שתק, ולא המשיך בדיבורו, ורק הצביע באצבעו כלפי שמיא.
קודמו של הרב מרדכי אליהו על כס הרבנות הראשית ידע אפוא להזדהות עמוקות עם כאבם של הממזרים, גם כשלא ידע לפתור את מצוקתם. ראוי שגם נכדו של הרב אליהו יפנים את הלקח ולא יבוז למי שבניגוד אליו מוסרים את נפשם למען אותם עשוקים.
