כבר שבועיים שהפלייר החדש להרצאות שלי שוכב לו במייל מיותם. בכל יום אני נכנסת לשם, מבחינה בו מסומן בכוכבית צהובה, ואומרת לעצמי – מחר אפרסם אותו. בינתיים פיתחתי המון תירוצים הגיוניים ללמה לא ביצעתי את הפעולה הזאת עד עכשיו – התמונה לא יושבת מספיק טוב, האדום לא הולך מושלם עם התכלת, הפונט משדר רצינות יתר, הרצפה עקומה, הגוגל איטי, ובאופן כללי זה יום חלש לפרסום תכנים עסקיים בפייסבוק, כי הרב קלנר תפס את כל הפוקוס.
האמת היא שהפלייר מושלם. מתוקתק כמו שמיכה מהודקת בחדר מלון, ממתין בדריכות שאואיל בטובי להיכנס אליו. ואני בשלי – מלאת תירוצים כרימון. לא מוכנה להודות אפילו ביני לבין עצמי שאני מפחדת לעלות מדרגה. בינוניים וסבירים ממני כבר מתהדרים לא בהרצאה אחת, אלא בסדרת מפגשים (ויש המגדילים לעשות ומכנים את החלטורה "סדנה") ללא פחד וללא מורא. מרביתם היו עצלנים מכדי לסיים תואר ראשון ומשהגיעו למסקנה שצריך להביא כסף הביתה פשוט המציאו לעצמם מקצוע. ועוד לפני שהחלו לעבוד בו – יש להם כבר הרצאה מוכנה.
בכל רגע נתון מוזמן הציבור הרחב לגלות את "העונג שבהקשבה", את "מחול הנשיות", וכמובן, איך לא – סדנאות מיניות לכל דורשת. כי עד שהציבור הדתי אוזר אומץ לעסוק במיניות – הוא כבר חופר עליו. יש יותר סדנאות למיניות מאשר תמונות של תינוקות שהרגע נולדו בפייסבוק. ויש הרבה תמונות כאלו. רובן עולות כשהילד עדיין מכוסה בהפרשה לבנה, אפילו קרדיט של מקלחת לא נותנים לו, זו רמת דחיית הסיפוקים של אנשים. פעם אמרה לי חברה בהיריון שאם היא יולדת והתינוק מביא לה פחות מ־500 לייקים היא מוסרת אותו לאימוץ.
מכל מקום – לי דווקא יש הרצאה, וגם סדנה שעוברת מפה לאוזן, ושניהם אינם חלטורות כי אם תוצר של עשר שנות ניסיון בתקשורת, ואני מפחדת. מביך אותי להצהיר על עצמי כמבינת עניין במשהו. ותמיד גם ישנו החשש – כי מה אם אעלה את הפלייר לפייסבוק ויהיו לי רק שמונה לייקים, אמסור את ההרצאה לאימוץ? תמיד כשיש לי שמונה לייקים לסטטוס אני נתקפת פחד שזו גם כמות האנשים שתגיע להלוויה שלי.
אז אני מפחדת לפרסם את עצמי, זה נכון, אבל יותר משאני מפחדת אני עצלנית לשווק את עצמי. ויותר משאני עצלנית – אני פשוט מחמיצה סדרתית. אבא אבן אמר פעם שהפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. ואז אני נולדתי, כדי שאפשר יהיה לומר את המשפט הזה גם על יהודים.
לפני כמה שנים בעלי קנה מניות בחברת דלק. עברו כמה חודשים, ראינו ירידות קלות, ומיד נתקפתי פחד והפצרתי בו שימכור. חודשים ספורים לאחר מכן המניה כמובן הכפילה את עצמה. אין מה לומר – חיי רצופים בשרשרת מפוארת של החמצות. ובכל פעם שאני מביטה לאחור מופיעות שם שתי מילים קבועות: "למה לא". למה לא חיכיתי עם ההיריון הראשון, יכולנו לעשות יחד את דרום אמריקה. למה לא הסכמתי לבוא לאודישנים של התוכנית ההיא – עכשיו הקולגה שלי יושבת שם. למה לא קניתי ביטקוין. למה לא התחתנתי עם דניאלה פיק – יכולתי להיות היום טרנטינו.
זה משפחתי אצלנו, העניין הזה של לפספס דברים. כמו בכל בית אב בישראל, גם להורים של אבי יש פיסת נדל"ן אבודה בדמות בית צמוד קרקע במושבה הגרמנית אי־אז בשנות השישים, עד שהחליטו שהעתיד נמצא בדירת שלושה חדרים בגאולה ומכרו אותו, ומאז אנחנו תקועים במעמד הביניים. פעם מצאתי ברחוב שטר של מאה שקל. הייתי כל כך מאושרת, ששכחתי להפעיל את הפנגו. אני הבחורה שמגיעה לקניון יום אחרי הבלאק פריידי. אני האישה שנכנסת מאוחר מדי לגוגל דוקס של מסיבת פורים בגן ונופלת על הכנת עוגת שוקולד. אני המטומטמת שמזמינה כרטיסים במחיר של טיפול שורש רק כדי לגלות אחר כך שהיה עליהם מבצע של 1+1 דרך מאסטרקארד. אני השמעון פרס של ההזדמנויות בחיים.
הייתי רוצה לספר לעצמי שזה רק עניין של גורל, אבל האמת היא שזה לא. אולי פשוט נוח לי להישאר בעמדה ההיא, הלא מסתכנת והלא יוזמת. תנו לי משכורת קבועה עם קרן השתלמות נחמדה, תווי קניות בחג ומכונת קפה ליומולדת ואני מבסוטה. כלומר, עד הרגע שאחד מהקולגות שלי מעלה עוד תמונה מהרצאה מוצלחת לחוג חזון בפתח־ תקווה, ואז אני נשבעת שחלאס, הערב אני מעלה את הפלייר ושוברת את השוק. אבל קודם יש לי כתבה להספיק, וטור לכתוב, ואחר כך נצא לסינמה סיטי לראות את "שלושה שלטים", כי בכל זאת, לא בכל יום אני מספיקה להוריד בזמן את שובר ההנחה של מאסטרקארד.
