ריקנותה של הרחבה אמש (ב') ביד ושם מול הטקס הממלכתי המצומצם, זחלה אל מתחת לעור. אין שום סממני דמיון בין אז ובין עכשיו, אבל הרִיק האנושי, נטול הקהל, היה מצמרר לצפייה. טקס שמתקיים כאילו מול אף אחד, אף שסביר כי מספר הצופים השנה היה דווקא גדול מאשר בימים רגילים.
ובדיוק מכיוון שאין שום דמיון, עדיף היה לראש הממשלה לוותר בנאומו המוקלט מראש על המשפט המיותר בנוגע לקורונה. זה שגרס כי "שלא כמו בשואה, הפעם זיהינו את הסכנה בזמן". באמת, אין צורך.
עם זאת, קטע מעניין יותר בנאום עסק בהיסטוריה הנשכחת של מרד גטו ורשה. נתניהו תיאר כי במרד בשנת 1943, "הובילו את המאבק בנאצים שני ארגוני התנגדות: האחד בראשות מרדכי אנילביץ', חבר 'השומר הצעיר'. השני בראשות פאבל פרנקל, חבר בית"ר. מורי וידידי משה ארנס ז"ל שחקר את סיפור המרד, ביכה עד יומו האחרון את כישלון האיחוד בין שני הארגונים. הוא אמר לי, בפגישה האחרונה שלי, ימים אחדים לפני מותו: 'איך יכול להיות שמול הצורר הזה, היריבות לא נפסקה והם לא התאחדו?'. אבל היריבות האידיאולוגית הייתה חזקה מן היכולת שלהם לעמוד יחד אל מול הצורר. אחרי 77 שנים אנחנו חייבים לנהוג אחרת, אנחנו חייבים להגיע לאחדות".
אז אמנם, ההסכם הקואליציוני כבר נחתם דקות ספורות לפני תחילת הטקס. אבל האמת היא, שחוקרי ארגון אצ"י המזוהה עם בית"ר, ביכו יותר מאשר את חוסר האחדות. במשך שנים ארוכות, חלקם המשמעותי מאוד של לוחמי אצ"י במרד נפקד לחלוטין מהזיכרון הישראלי. בעוד שמו של אנילביץ' נלמד בכל כיתה, של פרנקל פשוט לא היה ידוע. ההנחה הסבירה היא שהשכחה לא נובעת רק מכך שלא נותרו כמעט חברים בו ששרדו את הקרבות וידעו לספר.
במהלך שנות קיומה הראשונות של המדינה, היה נוח יותר להבליט את גבורתו של צד אחד. זאת אף שיש היסטוריונים הטוענים כי החלק של אצ"י בקרבות לא רק משתווה, אלא אפילו עולה על זה המוכר של ארגון אי"ל. רק במרץ 2012, הוצב שלט זיכרון לזכר מפקד אצ"י, פרנקל, במקום בו נפל – בטקס בו השתתף שר החינוך דאז גדעון סער. וטוב עשה נתניהו שהזכיר אמש את פרנקל וגבורתו.
ועוד הערה. דקות קצרות מדי לפני שהמהדורה המרכזית עברה למוֹד יום השואה, עוד שודרה פרסומת ששיבחה מכונית ככזו שהיא בעלת "איכות גרמנית מבית טוב". אתמול זה כבר היה מוגזם לגמרי, אבל האמת היא שלמען כבודם של הנספים, עדיף כי פרסומאי ישראל יימנעו מקשירת כתרים שכאלו למוצרים, במשך כל ימות השנה.
