"הפודקאסט של אנה", תוכנית חדשה שהוציאו בגלי צה"ל בשיתוף עם קרן אנה פרנק לכבוד יום השואה ובו יומנה של אנה פרנק, הוא תוכן עדין ומדויק. דווקא הפשטות שלו, דלות החומר, היא מה שהופכת אותו לחינני ולמכמיר לב: מדובר בקריינות של כוכבת הילדים אליאנה תדהר של הגיגים מיומנה של אנה פרנק בשבעה פרקים קצרים ואפשריים לעיכול, ותו לא.
את הפודקאסט (או: הֶסְכֵּת, כפי שחידשה האקדמיה ללשון העברית) ערכו אביה גל, עודד דוידוב, דורון רובינשטיין ואבנר שביט. עולמה של אנה פרנק, הכולל חיבוטי נפש של נערה מתבגרת שמוצאת את עצמה סגורה בחדרי מסתור שמוסווים מאחורי כוננית משרדית, נפרש שם במלוא ייחודו: חושפני באופן שהקדים את תקופתו, אך גם תקף ביתר שאת לימינו.
אין דרך קלה לומר את זה, אבל השנה אף ילד ישראלי שיקשיב לפודקאסט הזה לא יסתפק בלראות בו סיפור שואה. יש פה עוד נדבך, שכדאי לתת עליו את הדעת. אני חלילה לא משווה בין פלצות השואה לבין אימת המגיפה הנוכחית, אך בו בעת ילדה שנאלצת ביום אחד להסתתר בין ארבעה קירות ולחשוש מהבלתי נודע שבחוץ? הסיפור הזה נשמע לכולנו מוכר מידי, בתור משפחות מסתתרות בעצמנו.
בפרק רביעי למשל אומרת אנה: "אני מרגישה שלאט לאט נמאס לכולם להיזהר", בעודה מתארת בקיעים במשמעת העצמית של המשפחה שמסתתרת עמה במחבוא. אותם בקיעים שעלולים להביא לחשיפת כל המסתתרים לציפורניהם של הנאצים. אך אותם אנשים שמזלזלים בכללים סבורים שבלאו הכי אף אחד לא רואה אותם, אז אולי אין טעם להקפיד כל-כך על כל הכללים.
בפועל, אין פה ספוילרים, הסוף הרי ידוע. הלוא המחבוא של משפחת פרנק נחשף בידי מלשינים והיא נשלחה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם נפטרה ממחלה קשה, ורק היומן שלה שרד ופורסם על ידי אביה אוטו בשנת 1946. אך גם המשפט הפשוט הזה, שבו פרנק מתארת את הקושי להסתתר ואת הניסיון של חלק מהמסתתרים למרוד בכללים הנוקשים, מגיע בעיתוי של השבוע בו שוחררנו חלקית מהסגר, אך אנו יודעים שאם לא ניזהר בכללים, קלה כבחמורה, המגיפה עלולה להתלקח ביתר שאת.
במקביל, גם מבית אנה פרנק באמסטרדם, שכיום משמש כמוזיאון, מועלים מידי יום פרקי וידאו של אנה, נערה מתבגרת במחבוא שמנהלת יומן דיגיטלי. אך במקרה של הפודקאסט של גלי צה"ל, למרות שלא מדובר בקליפ ויזואלי, הוא בכל זאת משך את הבנות שלי, אחת בת שבע והשניה בת עשר, לשבת ולהאזין בזה אחר זה למרבית הפרקים.
הן נהנו והתעניינו, למרות שהן מדור אחר משלי, מהחן התסכיתי של הפודקאסט הזה שבו שומעים אפקט של דפיקה של דלת, ומעברים מוסיקליים עדינים והצליחו להשלים את שאר הפרטים באמצעות הדמיון. התפקיד של אנה פראנק גם תפור על הקול של תדהר, קולה של בת השכן המתבגרת והמהורהרת, שכולם מכירים ואוהבים, אז סביר להניח שהן גם באו בשבילה.
הפודקאסט הזה הוא המשך ישיר ליומן הגרפי של אנה פרנק שהוציאו ארי פולמן ודוד פולונסקי בשנת 2017, וכמובן של "הסטורי של אווה", מיזם האינסטגרם שהביא בשנה שעברה את סיפורה האמיתי של אווה היימן, נערה שתיעדה את חייה ביומן עד שנרצחה באושוויץ ועורר עניין רב בארץ ובעולם. שלושת תוצרי התרבות האלה, שהופכים את השואה לנגישה ומוחשית, מעידים על כך שתמיד יהיה מי שיידע לרקוח בעבור האנושות תכנים מקוריים שמבטיחים שגם כשניצולי השואה הולכים ומתמעטים מעמנו, זכר השואה לא יישכח לעולם.
בפרק הראשון מפרטת אנה את שלל האיסורים שהוטלו על היהודים, ברשימה אחת ארוכה. מתארת את מנגנון הרוע האנטישמי שהרים אז את ראשו, אך מרים את ראשו גם בימינו, בשיא של אנטישמיות, כי יש מי שמייחס ליהודים את האשמה בהדבקה המסיבית העולמית במחלת הקורונה. אפילו פודקאסט של ילדים צריך להזכיר לנו השנה שגם הפעם הרוע הזה לא ינצח אותנו.
"הפודקאסט של אנה", זמין באפליקציית גלי צה"ל, באתר האינטרנט של התחנה וכן ביוטיוב ובספוטיפיי.
