אחד הפרקים הנלמדים בתחום חקר השואה נוגע לחסידי אומות העולם: לא-יהודים שהיו מעורבים בהצלת יהודים במהלך תקופת מלחמת העולם השנייה. חלק מהעיסוק בנושא הזה, שמקפל בתוכו מימד חשוב וחיובי יותר ביחס לתמונה הכוללת השלילית של השואה, מלמד על הצורך לגלות בתוך החושך הגדול גם ניצוצות של אור. במובן הזה חסידי אומות העולם הם ייצוגים של התקווה האנושית, של חסד ושל הומאניות במקומות שהתאדו כמעט לחלוטין מכל אלה. אין פלא, אם כן, שמתקיים עיסוק רב בנושא, בעיקר בשנים האחרונות, ובצדו המאמץ לאתר אנשים, פולנים, לטבים, אוקראינים, רוסים, צרפתים ואחרים שיהיו ראויים לשאת את התואר.
מדינת ישראל קבעה בעניין זה קריטריונים ברורים למי ראוי להיקרא חסיד אומות עולם, ובמידה רבה חלק מהעיסוק העיוני בנושא הושפע כמדומני מסוגיית ושאלת ההכרה. זו הסיבה שהוא סובל, כפי שלוקים תחומי ידע אחרים בעולמנו המודרני והאקדמי, מיתר פורמליזם וממאמץ לתת סימנים, הגדרות וקריטריונים ברורים – על גבול השיטתי והמדעי – לתופעה שהיא עמוקה מגבולות ההסברים הללו.
לפי ההגדרות של מדינת ישראל, חסיד אומות עולם אינו בהכרח זה שהציל בפועל יהודים, אלא מי שניסה להציל יהודי או יהודים בתקופת השואה. עליו לעמוד בארבעה תבחינים: מעורבות פעילה של המצילים בהצלת יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות; סיכון לחייהם, חירותם או מעמדם של המצילים; ההצלה לא נעשתה עבור רווח כספי או תגמול אחר; קיומן של ראיות למקרה ההצלה.
אבל ההגדרות הללו אינן באמת צוללות לעומק הרעיון של חסידות אומות עולם, וכאן ננסה להאיר מזווית אחרת את העניין החשוב הזה. כבר לפי ההגדרה המושגית – "חסיד" – ניכרת השפעתה של התרבות היהודית על ראייתנו את המושג. אי אפשר להבין באמת את הרעיון העמוק החבוי מתחת להגדרות המחקריות, מבלי להתחקות אחר השורש הרעיוני, שמוליך אותנו הרבה אחורה בזמן ההיסטורי במונחים של אלפי שנים עד לאב הטיפוס של חסיד אומות העולם – משה רבינו.
לפני שמשה רבינו הפך למנהיג האומה היהודית-עברית המתחדשת, ולזה שהוביל אותה במסעה השני (אחרי מסעו של אברהם אבינו בדרך לגילוי עצמי ולחירות קולקטיבית ורעיונית), הוא היה נער שגדל בארמונו של פרעה, כמצרי לכל דבר ועניין.
הדרך שבה הופך הנער המצרי והנוכרי למנהיג העם היהודי מסופרת לנו בתמציתיות מקראית אופיינית בספר שמות פרק ב פסוקים י"א-י"ב, שם נאמרים הדברים הבאים: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל".
הפסוקים הלכאורה אינפורמטיביים הללו מתארים לא רק את תהליך הפיכתו של "הגולם" ל"פרפר", כלומר, את תהליך התפתחותו של משה ממעמד של בן טיפוחיו של פרעה המצרי לעמדת המנהיג, אלא למעשה את תהליך הפיכתו של משה מאדם 'רגיל' לחסיד אומות עולם.
תהליך זה עובר דרך שלושה שלבים, שכולם מתוארים בקצרה בפסוק דלעיל, והם למעשה אלה המגדירים את הקריטריונים של חסיד אומות עולם. כל אחד מהמשלבים והקריטריונים הללו מומשג באמצעות מילת מפתח המופיעה בתוך הטקסט המקראי. השלב או הקריטריון הראשון מגולם בפסוק דרך המושג "ויגדל". זוהי גדילה שאינה רק צמיחה ביולוגית, כי ברור שמשה יוצא לתור את המרחב שמחוץ לארמון פרעה בהיותו איש בוגר, אך מה שהמקרא מרמז לנו הוא שתהליך הגדילה של משה לא הסתכם במניין שנותיו, אלא גם ואולי בעיקר בגדילתו המוסרית. כפי שהמקרא מספר: משה "יוצא אל אחיו" ורואה בסבלותם. בכך מעיד המספר המקראי על יכולתו של משה לראות באופן עמוק תמונת מציאות מתוך עמדה של מוסריות ואמפטיה כלפי אלה שהיו זרים גמורים מבחינתו, שכן מדובר באדם שלא רק גדל בתוך סביבה מצרית ויש להוסיף גם אליטיסטית לכל דבר ועניין, ואף אינו מודע לזיקתו ושייכותו הביולוגיים לעם העבדים העברי.
השלב השני או הקריטריון השני מגולם במושג "וייפן". הטקסט המקראי מספר על משה שנקלע לסיטואציה שבה איש מצרי מכה עברי והוא עצמו מסתכל ימינה ושמאל ואינו רואה איש. זהו השלב שבו האדם שעבר תהליך גדילה מוסרי מתחיל לפתח גם חוש צדק חברתי מפותח ויכולת להבחין בעוולות חברתיות. במובן הזה, גדילתו של משה עוברת שלב נוסף שהוא מעבר לשלב המוסרי.
מדובר ביכולת לראות מערכת של הקשרים החורגת מגבולות השבט, הזיקה המשפחתית, המעמד והשייכות הישירה שלו, ולהתחבר אל האחר. גם מתוך עמדת שונות חברתית, מעמדית ואף אתנית. בהינתן כך, כאשר משה מסתכל ימינה ושמאלה בעיצומה של סיטואציה חברתית ואנושית קשה, שבה אדם אחד מכה אדם אחר, המקרא מציין כי אינו רואה איש. במובן שאין רואה בני אדם אחרים לא מתוך השבט העברי ומחוצה לו אשר מוכנים לנקוט עמדה לנוכח העוול המוסרי-חברתי.
ההסתכלות של משה לצדדים אינה אם כן במובן הפשטני של חיפוש אחר עדי ראייה פוטנציאליים למעשה החריג שהוא עתיד לעשות, אלא במובן של חיפוש אחר מקורות הצדק החברתי-אנושי. כאמור, משה אינו רואה איש ועל כך נאמר במשנה אבות: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". זהו למעשה השלב השלישי בתהליך התפתחותו של משה וזהו גם הקריטריון השלישי של חסיד אומות עולם המתומצת היטב לתוך המילה המקראית "ויך". "ויך" זוהי הפעולה שבאה לאחר שלב הגדילה המוסרי ולאחר שלב ההתמצאות החברתי. מדובר ביכולת. לא רק להסתכל על המציאות מבחוץ ומתוך עמדת שונות זווית המבט, אלא על היכולת להשתתף בפועל בעיצוב המציאות על ידי מעורבות והתערבות, שתכליתם לשנות את חוסר הצד ולתקן עולם.
משה עושה מעשה ומכה את האיש המצרי. זהו השלב אולי גם המשמעותי בתהליך הגדילה שלו והפיכתו מעלם מצרי למנהיג האומה, מאחר שבמעשה הזה אין דרך חזרה לאחור. זהו אינו רק מעשה חריג בתוצאה שלו (מותו של אדם אחר), אלא מעשה שמשלים את הטרנספורמציה כולה בהתפתחות החסיד. הוא מסמן קו תיחום ברור בין העולם הקודם שבו חי האדם, לבין העולם החדש שבשעריו הוא נכנס. אין הוא יכול לחזור עוד אל העולם הקודם מעצם היותו לא מוסרי, מעוות, פגום, ולכן במעשה של מעורבות ופעולה הוא לוקח על עצמו סיכון עצום, ביחס לסביבה הקודמת שהגדירה אותו ושהוא היה בשר מבשרה. כשם שמשה משיל מעליו, מרגע פעולתו, את בגדי הנסיך המצרי, את זיקתו לפרעו ולארמונו, את מעמדו החברתי הנישא ומסכן את כל אלה למען שמים, כך חסידי אומות העולם סיכנו מעצם מעשיהם את עצמם, משפחותיהם על כל המשתמע מכך. למעשה, הם הוציאו את עצמם מן הכלל למען הכלל.
שלושת השלבים הללו, המוגדרים ומנוסחים דרך הפסוקים הבודדים בספר שמות, הופכים את משה לחסיד אומות העולם הראשון: האדם שעבר טרנספורמציה מוחלטת ממציאות של איש מצרי למציאות של איש עברי. יותר מכך, המקרא למעשה גם מסמן לנו שאלה גם התנאים ההכרחיים להפיכתם של אנשים למנהיגים ומובילי דרך. שלושת הקריטריונים הללו (גדילה מוסרית, יכולת התמצאות וחברתית ונקיטת מעשה נגד הזרם תוך סיכון עצמי) הם למעשה התנאים המתקיימים גם בהקשרם של חסידי אומות העולם. כפי שהסופר המקראי קושר בין הרעיון של חסידות אומות עולם לבין סלע הקיום של התרבות היהודית, כך חסידי אומות העולם בהקשרי השואה מוגדרים כיום על-ידי מדינת ישראל, כמי שעברו תהליך המאפשר להם להיחשב מושגית, אבל גם להיכנס מעשית, בשעריו של העולם היהודי.
לא מובן מאליו
יאן קארסקי, איש המחתרת הפולנית שהוגדר על-ידי מדינת ישראל כחסיד אומות העולם בגין ניסיונו לשכנע את מנהיגי המעצמות כי מתבצע רצח שיטתי של יהודים בפולין, היטיב לבטא את הרעיון הזה במילים הבאות: "הפכתי גם אני ליהודי. וכפי שכל משפחתה של אשתי נספתה בגטאות פולין, במחנות הריכוז ובמשרפות – הפכו כל היהודים שנטבחו בשואה להיות בני משפחתי. אני מגדיר את עצמי כנוצרי-יהודי. חונכתי בתור קתולי ועל פי עקרונות האמונה שלי האנושות ביצעה את החטא הקדמון השני. החטא הזה ירדוף את האנושות עד קץ הימים. וכך אני מאמין שצריך להיות".
אין פלא, אם כן, כי המונח "חסיד", שבא מתוך העולם התרבותי היהודי, הוצמד לתואר הכולל "חסיד אומות עולם". זה הוענק עד היום ליותר מ-26,000 לא-יהודים, שניסו לעשות את מעשהו של חסיד אומות העולם הראשון בהיסטוריה האנושית, מעשהו של משה רבנו.
לעניין זה נודעת גם משמעות רלוונטית למציאות חיינו כיום. שבעים שנה ויותר אחרי סיפורם של חסידי אומות העולם בהקשרה של שואת היהודים ויותר משלושת אלפים שנה אחרי סיפורו של מנהיג העברים-היהודים, מעשה כזה של חסידות אינו מובן מאליו. הוא מבטא רמת התעלות גבוהה ומספרם המועט יחסית של חסידי אומות העולם שהוכרו על-ידי מדינת ישראל עשוי להעיד על הקושי של בני אדם לגלות רמה מוסרית גבוהה, לנקוט עמדה, לצאת נגד הזרם ולהיות קרן של אור במקום שהוא חשוך לגמרי.
אבל, עם כל הקושי העצום בחיקוי המודל, שנובע גם מתוך כך שאיננו חיים בתקופות שיכולות להיחשב כתקופות של חשיכה גמורה, הרי שניתן לראות במודל החסד והחסידות הזו כזרקור וכעניין להשראה גם בניהול חיינו השוטפים. על כל אחד בגזרתו הקטנה והמצומצמת מוטלת האחריות והחובה לנסות לקחת מהגדולים משהו, ולו קטן, בתחום המוסרי, הערכי, המצפוני וזה המתערב ונוקט העמדה ולנסות לגדול מעבר לגבולות עצמנו, ומעבר למה שהשגרה הופכת אותנו: להיות אנשים במקומות שבהם אין נמצאים אלה.
