בכל יום שואה המדינה נחלקת לשניים: אלו שטסו למסע בפולין ואלו שלא. אלו שטסו, תלווה אותם החוויה שנים רבות קדימה, ואלו שלא, יצטרכו להלוות חוויות ולשמוע סיפורים מאלו שכן.
השנה נשארו בישראל מאות בני נוער שלא טסו, מעשרות משלחות שבוטלו בעקבות משבר הקורונה. חלקם לא יודעים אם אי פעם תימצא בידם האפשרות לטוס, לחזות בעיניהם את מה שעבר עמנו ולהפוך לעדים חיים.
אז הרשו לי לתאר לכם על קצה המזלג בעזרת מעט דמיון מודרך, את הסיור מתוך עיניו של נער צעיר על השואה, על התקומה ועל צמיחת השדה.
אם לא טסתם לפולין, כדאי לספר לכם שלכל מקום אשר תלכו אליו אתם תראו דשא ירוק, קצוץ ויפה. אם תלכו לטרבלינקה ואחר כך לאושוויץ, תקפצו משם לבירקנאו ואז ליער הילדים, ולבסוף תסיימו בחלמנו, תמיד תראו את אותו דשא ירוק.
וכשתיכנסו לחלמנו נשימתכם תיעתק. כי צמיחת השדה אשר נועדה להסתיר את הזוועה והשואה שהתקיימה במקום דווקא מבליטה אותו עד כדי קבלת סחרחורת.
אתם לא תראו משרפות גדולות או בתי מגורים, לא גדר תיל ואפילו לא ביתנים של שומרים. אתם פשוט תראו משטח דשא ענק, מה זה ענק? אצטדיון! ועצי היער העבות הם הצופים מאז ועד היום. "כאן קבורים כ200,000 מאבותינו" יאמר לכם המדריך, וייגרום לכם לעבור לשלב הבא של ההלם. אתם תחזרו לנשום, אבל עם פה פעור לרווחה.
בלתי נתפס זה שם המשחק.
בשלב הזה כנראה שתתחילו ללכת ולהיכנס אל תוך קרחת היער תוך כדי שאתם מנסים לעכל את מה שאתם רואים. בהתחלה עוד תלכו על השבילים מתוך כבוד, וכשייפול לכם האסימון שלא משנה על מה תדרכו, אתם דורכים על מישהו, תעברו ללכת גם על הדשא.
ואז, כי המדריך פשוט רוצה להכניס לכם את האגרוף בבטן שוב, הוא יאמר לכם להסתכל טוב על הקרקע. "שם, מתחבאים בין עלי הדשא הקצוצים שברי עצמות אדם". ואכן, אם תחפשו מספיק טוב, בין עלי הדשא אתם תראו מישהי, ובצעד הבא שתעשו אולי תראו גם את בעלה או בנה.
אבל הבטחתי לספר לכם גם על תקומה. אנחנו עם כזה: חייבים את הסוף האופטימי עם המסר הטוב או מוסר ההשכל. ובגלל שאני גם חלק מהמנטליות הזו, אז ברור שחיפשתי ומצאתי את המסר האופטימי, אבל אני מזהיר: הוא גם טיפה עוקצני. לפחות ככה הרגשתי כשניסיתי לקטוף אותו מאדמות פולין ולהטיס אותו לכאן לארץ.
כי לא רק דשא צמח שם בחלמנו. הרי במקום בו יש דשא יהיו גם פרחים. סגולים, לבנים, כחולים וצהובים וכולם ניזונים וצומחים מיהודים יקרים. ובאותו הרגע שראיתי את הפרחים, משפט אחד הפך למוחשי יותר מכל, משפט משיר שכל המדינה שלנו מכירה טוב מאוד: "אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים".
ומפה חברים, אפשר לקחת את זה לכל כך הרבה מקומות של תקומה. אני יכול לומר לכם שחייבים לקיים גם את סוף המשפט בשיר, להתאחד ולהיות "שבט אחים ואחיות". אני יכול לומר לכם שמהשואה קמנו וצמחנו והיא הייתה שורש גאולתנו להקמת המדינה, ואני יכול לומר לכם שכמו הפרחים, שדווקא היו יפים ושצמחו ממש מתוך אבותינו אנחנו חייבים מתוך מה שהשאירו לנו האבות המייסדים של המדינה, להצמיח משהו יפה וצבעוני.
