1. צפיתי אתמול בטקס הממלכתי שפתח את אירועי יום השואה ב'יד ושם'. הייחוד המובהק של הטקס השנה הוא כמובן היעדרו של הקהל, בשל מגפת הקורונה. צפיתי בהדלקת משואות הזיכרון ובקטעי השירה והפרוזה שנאמרו אל החלל הירושלמי הריק, ופתאום זה היא היכה בי. המחשבה שבניגוד לכל החששות מהטקס הזה, יש בו דווקא עוצמה גדולה יותר מבכל הטקסים הרגילים. הנואמים בטקס שדיברו אל החלל הריק, המחישו בעוצמה את תחושת הבדידות שהייתה מנת חלקם של המוני אנשים בשואה. אין כאן כמובן המלצה לקיים בכל שנה את הטקס ללא קהל אבל נסיבות מיוחדות שכופות עלינו סטייה מהרגלים ישנים יכולות להתגלות כגורם המעצים את החוויה. מהלימון נעשה לימונדה, מבלי שאי מי יצטרך לפעול לשם כך.
2. הודעה על הרצאת זום ליום השואה, קוממה אותי. נושא ההרצאה, שהועברה על ידי עובדת סוציאלית, הייתה השוואה בין בידוד 1943 לעומת בידוד 2020. אי אפשר בכלל להשוות את תנאי הבידוד הנוראיים של אנשים שהסתתרו במשך חודשים ארוכים, ולעיתים שנים, בבורות מתחת לאדמה, ללא אוויר וזהירות מדיבור שלא לצורך. זאת לעומת תנאי הדה-לוקס, עם נטפליקס וכל השאר, של בידוד 2020. אם יש מקום לאזכור שני סוגי הבידוד האלה, או אפילו שתי תקופות ההתמודדות, הרי זה רק כדי לקבל פרופורציות על התקופה הנוכחית. כן, יש קשיים מרובים; אנשים רבים נמצאים בסכנת הידבקות שמשמעותה גם סכנת חיים; רבים עוד יותר נמצאים במצוקה כלכלית גדולה, או שיימצאו במצוקה כזו בתקופה הקרובה. ובכל זאת, ברוחו של מאיר אריאל, ניתן לומר כמעט על כל צרה שמזדמנת לפתחנו: אם עברנו את היטלר, נעבור גם את זה!
למרות זאת, לא מקרה הוא שאנו נוטים בקלות כזו להשוות אירועים מסוגים שונים לשואה. אנשי ימין רבים יתארו את אנשי השמאל הפועלים לטובת הפלסטינים כ"קוויזלינגים" המסייעים לאויב, זכר לראש ממשלת נורבגיה של אותם ימים, וודקון קוויזלינג, ששיתף פעולה עם הנאצים. אנשי שמאל רבים לעומת זאת יתארו את כלל אנשי הימין כפשיסטים, מהסוג שמזכיר את מוסוליני, אם לא את ההוא עם השפם.
לכולם ברור שההשוואה לא באמת תופסת. אין שום דבר דומה בין הדברים, בין אם הטיעון הוא מימין או משמאל. אבל ההשוואות ממשיכות וכנראה גם ימשיכו. השואה טבועה עמוק כל כך בדמנו, שהיא משמשת לנו כקנה מידה מוסרי, מעין מצפן עליון, של התכונות השנואות עלינו. שמאלנים יחששו מלאומנות, ימנים יחששו מבוגדנות, וכולם יתלו את החששות שלהם בשואה. כן, הם יודעים שזה 'לא אותו דבר', אבל ברמה העקרונית, תהליכים שיש בהם דמיון כלשהו לכאלה שאירעו בשואה או לקראתה, גם אם הם רחוקים בעוצמתם מעוצמת הימים ההם, טבעי שיזכירו לנו, במיוחד כיהודים, את התקופה ההיא.
3. בכל שנה מוקדשים אירועי יום השואה לנושא הלקוח מתקופת השואה או מזיכרונה והנצחתה. השנה הוקדשו האירועים, כמו גם בחירת מדליקי המשואות, לסוגיית היהודים שהצילו יהודים. זה נראה הכי טריוויאלי בעולם: ברור שהיו יהודים כאלה, וברור שיש לתעד ולהנציח את גבורתם. אבל האמת היא שזה ממש לא מובן מאליו. כבר לפני שנים רבות יזם חיים רוט, ניצול שואה מהולנד שהקים את מפעל 'לכל איש יש שם', רעיון של הנצחה והענקת תעודות הוקרה גם ליהודים שהצילו יהודים. בכל השנים האלה ב'יד ושם' התנגדו לכך בתוקף. טענתם הייתה שהצלת יהודים על-ידי בני עמם היא עניין טבעי ומובן מאליו, ושאין לציין אותו בנפרד. אך לא כך הוא. אדם שהציל את בני משפחתו, אף אם התאמץ מאוד לשם כך, באמת לא ראוי ל תעודת הוקרה מיוחדת. אבל אם הציל אותו אדם קבוצה גדולה של יהודים אחרים, תוך סיכון עצמי יוצא דופן ומניעת הצלת משפחתו שלו, הוא בהחלט ראוי להוקרה מיוחדת על כך. טוב ש'יד ושם' חזרו בהם והחליטו לעסוק בנושא. כעת ראוי להעניק גם הוקרות אישיות למצילים הללו, ולהנציח את הבולטים שבהם.
4. כבר לא מעט שנים שיום השואה עומד בסימן החשש מאובדנם של ניצולי השואה, שעם לכתם יאבד גם הקשר החי אל סיפור וזיכרון השואה. איך נוכל להרגיש את תחושת החורבן והאימה כמו שהיא מועברת אלינו בגוף ראשון. מתוך כך, מתקיימים דיונים רבים תחת הכותרת המודאגת "איך נזכור את השואה ללא ניצולים".
האמת היא שאני לא דואג. קודם כל, ברמה הפשוטה ביותר, הטכנולוגיות של המאה ה-20 והמאה ה-21. כבר הפיקו כל כך הרבה שעות עדויות, סרטים דוקומנטריים ובדיוניים על השואה, שיש מספיק חומר לעוד מאות שנים. אילו הייתה בידינו רק עשירית מהכמות הזו על חורבן בתי המקדש, אף אחד לא היה מערער על הרלוונטיות של תשעה באב, והוא היה מצוין בטבעיות הגמורה ביותר.
יתר על כן: מיקוד זיכרון השואה בעדויות הניצולים יצר גם שני תהליכים פחות טובים. הבעייתי ביותר הוא ההתייחסות לשואה ללא הקשר. אנחנו שומעים סיפורים מזעזעים של ניצולים, שונאים את הגרמנים ועוזריהם, ובעצם מתייחסים לשואה כאל עוד אסון נורא שקרה לקבוצה מסוימת של בני אדם, כמו חוו צונאמי ענק, או רעידת אדמה קטלנית. ההקשר המיוחד של השואה, איך קרה שדווקא האומה התרבותית ביותר של זמנה היא שחוללה את השואה, מדוע דווקא היהודים היו במוקד השנאה ומה הקשר בין השואה לאנטישמיות ההיסטורית ארוכת השנים – הכול נדחק מפני תיאורי הזוועה המצמררים.
שאלת הפיצויים מחדדת את הנושא. בשנות התשעים, כשהחלו להתגלות מרכיבי הרכוש השונים של קורבנות השואה (חשבונות בנק, ביטוחים, דירות ומגרשים) שמעולם לא הוחזרו לבעלים או ליורשיהם, התעוררה השאלה מה לעשות ברכוש העצום שיישאר ללא דורש. ארגוני הניצולים דרשו שכל הרכוש הזה יועבר לטובתם של ניצולי שואה, הנמצאים בערוב ימיהם וזקוקים לכסף הזה. הם התנגדו בתוקף לשימוש בכספים האלה גם לטובת מטרות יהודיות כלליות, כמו חינוך יהודי, רווחת יהודים ברחבי העולם, או אפילו מאבק באנטישמיות.
הציבור הרחב, אם בכלל התעניין בסוגיה, נטה בבירור לתמוך בטענת הניצולים.
אני מודה שחשבתי אחרת. אמנם אני בנו של ניצול שואה, אבל הגישה הזו הרגיזה אותי מאוד. משמעותה היא התייחסות לשואה כמו לכל אסון נורא אחר. למישהו אירע אסון, צריכים לפצות אותו, ולכאורה בזה נגמר הסיפור.
אבל השואה היא לא רק סיפורם של 10 מיליון יהודים – הן אלה שהושמדו והן אלה ששרדו. קודם כל הוא סיפורו של העם היהודי כולו שאותו ביקש הצורר למחות מעל פני האדמה. משום כך חשבתי שחיוני שחלק משמעותי מהרכוש יימסר לארגונים יהודיים העוסקים במטרות לאומיות כמו חינוך ורווחה. הניצחון על היטלר אינו רק בהישרדותם הפיזית של יהודים רבים ויכולתם לגדל דורות של צאצאים, אלא גם בהמשך קיומם של היהדות והזהות היהודית.
ההתמקדות בסיפוריהם הפרטיים של הניצולים לא קרתה מיד עם תום השואה. אדרבה, רבים מהם כידוע לא רצו לספר, ונדמה שבישראל לפחות התקשה האתוס הציוני-צברי של גבורה ומלחמה לעכל את סיפור חוסר האונים שלהם. עם הזמן עלה החשש שאנשים לא יבינו את אימת השואה אם תסופר רק באמצעות המספרים הגדולים, ועל כן יש צורך לפרט את הסיפורים האישיים.
כל זה נכון וחשוב, אבל דומה שמאז פנינו לקיצוניות השנייה, לפיה אנו מכירים את אירועי השואה כמעט אך ורק דרך הסיפורים האישיים, ומתקשים למסגר אותה בהקשר ההיסטורי. למה פרצה בזמן שפרצה, למה דווקא הגרמנים, למה דווקא נגד היהודים. העידן שאחרי הניצולים יביא בוודאי עיסוק מוגבר בשאלות האלה.
* * *
במשך שנים התקשיתי לקבל את העובדה שלאירוע זוועתי רב ממדים כמו השואה לא נוצרו ריטואלים של אבל המאפיינים את הזיכרון היהודי, כשאסונות רבים, חלקם בעוצמה פחותה משמעותית מהשואה, זכו לכך. איך ייתכן, שאלתי את עצמי, שעל מות 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, גזרה המסורת היהודית שורה ארוכה של מנהגי אבלות הנשמרים עד היום, ואילו על מותם של 6 מיליון מבני עמנו במיני מיתות משונות לא נקבע דבר. כמעט ולא נוצרו קינות, תפילות מיוחדות, או מחויבויות אבל לאומיות כמו יום צום. חשבתי שזה חלק מאותה תחושת קטנות של בני הדור הזה, שלא מעיזים לפעול כמו שאבותיהם פעלו ביחס לאסונות אחרים.
כנראה שלא רק בזה מדובר. העובדה שהשואה הייתה קרובה כל כך בזמן, וניצוליה עוד חיים בינינו, הקשתה על עיצוב וקביעת ריטואלים. כשמולך עומד הניצול עצמו עם סיפורו המצמרר, שום ריטואל נוסף לא מתבקש. או כמו שניסחה זאת פעם אשתי המנוחה במבי: מבחינת ההתמודדות עם השואה, אנחנו עדיין בחדר המיון. בשלב הראשוני של הטיפול, מנסים בכלל להבין מה קרה כאן. ואני מוסיף: כנראה שהשלב הבא, זה של הפניית המטופלים, במקרה זה כל בני העם היהודי, למחלקות השונות של בית החולים, יבוא רק לאחר שדור הניצולים ייאסף אל אבותיו. אז, דווקא מתוך החסר, יקומו בוודאי יוזמות להנצחת השואה בטקסים שיבקשו להיות בעלי אופי מחייב לכלל העם.
אני חלילה לא מחכה שיגיע כבר יום הסתלקותו של ניצול השואה האחרון. אבל אל מול החשש שזיכרון השואה עלול להיעלם עם ההסתלקות הזו, נראה לי די ברור שזכרונו וחיותו של אסון כל כך עוצמתי לא יוכל להימחק עוד דורות רבים. הוא כן ישנה את אופיו, באופן שיתאים לאירוע שכבר הפך היסטוריה, אך עם עוצמות לא פחותות של זיכרון.
