מצד אחד כאילו התקרבנו פנימה. קודם כול השכנים. וואו, איזה מושג שקיבל משמעות. אתה ששוכן לידי. אתם. מתפללים ביחד, דואגים, בכל מפגש שלפני חודשיים היה מסתיים בהנפת יד פתאום נעצרים, מדברים. באמת. שואלים, באמת. לפעמים כששומעים צעקות (בדרך כלל אצלנו) בטח מתכווצים, ולפעמים שומעים פתאום מוזיקה, אז מתרחבים ומחייכים. איזו זכות ללמוד: טוב שכן טוב מאח בזום. אבל גם זה לא נכון, כי גם הזומים האלו עוזרים לקרב. הנכדים רואים יותר את סבא וסבתא ובטח את הדודים ובני הדודים. צילומי מסך מרגשים של שלושה או ארבעה דורות. פתאום כל ערב שבת הוא פוטנציאל לתמונה שאי אפשר להשיג אפילו בשמחות.
מצד שני כאילו התרחקנו מהחוץ. הפחדות ואיומים, סכסוכים ושנאה. היה לנו חוסן לאומי, עשינו טוב, אבל זה מתחיל להיסדק. אולי זה רק יום העצמאות שעוד גורם לכולנו רצון להיות גאים בעם הזה ובכמה טוב שהוא כזה. כי אם בהתחלה כדי לברוח מהרפש פשוט היינו צריכים לסגור את הטלוויזיה, הרי שהכול גלש לרשתות החברתיות. כל הבקשות מאנשים להיות טובים יותר התחלפו בבקשות מאנשים להיות פחות רעים.
וכמה חסרים החברים. חגגנו לפני שבועיים בר מצווה קורונה עם משפחה של חברים. מרחקים, מסכות, כפפות. דיינו, אמר האבא. יש לנו הכול. אמנם המשפחה כל כך חסרה, אבל יש לנו מניין ותורה ונער בר מצווה וחברים. מעטפת, לאדם כל כך חיונית המעטפת. ובצדק. בלי לשים לב אנחנו מצליחים למרות חיינו המטורפים להשקיע בחברויות. זמן ונתינה ושיחה ואהבה.
בשבוע שעבר הלכתי לנחם את חברתי אהובתי דינה על מות אמה. מתה מהמחלה הארורה, סרטן, לא הכוכבת החדשה. קשר מיוחד של אמא ובת. באשר תלכי אלך הדדי. לכל מקום, טקס או כנס שהבת הגיעה אליו, אמא ראשונה לימינה. ולכל שלב בחיים, וגם במחלה הארורה, הילדה ראשונה מימינה. לוויה במרחק ובמסכות. ואז השבעה, מפחיד לבוא אך אי אפשר להעלות על הדעת אפשרות אחרת. מגיעה לשם עם מסכה וכפפות. לחבק או לא? איך אפשר. לפחות העיניים גלויות ודרכן אפשר לראות את נהרות הדמעות של האבלה ושל החברות. השבעות של הקורונה הן מסוג אחר. וכל הדור המבוגר של המשפחה, זה שתמיד מלא סיפורים, וזה שתמיד מחזק ומעודד ונותן פרופורציות – לא בא. כל מבוגרי המקום שבו גדלת, שיבואו ויספרו על ההורה שאיננו, איזה אדם הוא היה. השבעה היא ההזדמנות שבה אוזני האבל שומעות בפעם הראשונה סיפורים על היקרים לו מכול. אבל הם לא באים. אולי חלקם. ובאמת שלא יבואו, ושרק יהיו לנו בריאים.
פעם הנופלים היו החברים שלנו, האחים. בעשור האחרון אלו האפרוחים של החברים שלנו. הילדים שלהם. והלב נשבר ונקרע וכואב. גם אותם הוספנו למסלול הקבוע של יום הזיכרון, מסלול של אהבה ונחמה, שבסופו אתה לא יודע אם הועלת או הקלת. רק מתפלל
והנה השבוע יום הזיכרון. כשעלתה בווטסאפ של החבר'ה שאלה מה יהיה עם האזכרה השנה, השתררה דממה. לא תהיה, היא ענתה. והרגשנו שכל האתגרים של התקופה, כמו להיות בנפרד בליל הסדר ואחר כך בשביעי של פסח והשמחות, הם שטויות לעומת האתגר לעבור לבד את יום הזיכרון. יום הזיכרון בלי אזכרות וטקסים לא נתפס. שם הקורונה כבר הגזימה כל כך, לכי כבר נו. החברים עולים כל שנה לקבר ביום האזכרה, וליום הזיכרון ישנו המסלול הקבוע שלו. שנה אחרי שנה נפגשים עם אותם אנשים, אצל אותן משפחות. מחבקים ומוסרים ומכריזים: לא שכחנו ואנחנו לא עוזבים אתכם.
פעם הנופלים היו החברים שלנו, האחים, בני הזוג. בעשור האחרון אלו האפרוחים של החברים שלנו. הילדים שלהם. והלב נשבר ונקרע וכואב. גם אותם הוספנו למסלול, מסלול של אהבה ונחמה, שבסופו אתה לא יודע אם הועלת או הקלת. רק מתפלל. והשנה, קורונה. שינוי סדרי בראשית. העולם עומד. משפחות אהובות, לו רק היה אפשר לגייס את כל מצלמות העולם ולקרוע את השמיים בשביל להרגיש אתכם, להיות איתכם. כמה אנחנו דואגים לכם, השנה יותר מאי פעם.
הנה מגיע יום העצמאות, והלוואי שיהיה מלא בתקווה. אביב בעיצומו, והלוואי שנוכל לצאת החוצה ולראות את הפריחה. הפריחה של השגרה, הלבלוב המחודש של העשייה והתכלית והיכולת. כל המטיילים שבו הביתה, עם ישראל בארצו כמו שלא היה שנים. הלוואי שאנחנו רגע לפני הסוף, רגע לפני התקופה שבה נגיד – זוכרים שהייתה פה קורונה? איזה יום עצמאות מוזר זה היה.
revitalv@makorrishon.co.il
