ביום חמישי האחרון קמתי בהתלהבות, לבשתי את הג'ינס האהובים עליי, סירקתי שׂערי בקפידה, העברתי חוט דנטלי ויצאתי את ביתי לעבר אירוע השיא של השבוע: התור למכולת. לא יודעת האם מתנהל איזשהו משא ומתן לחלץ אותי מהאובססיה שפיתחתי, אבל מרגע שחזרנו לימי הצנע אני ממוקדת במטרה אחת: למלא את המקרר. ובתוך המקרר ישנה תת־מחלקה שמעסיקה אותי במיוחד: הביצים. מודה, היו גם רגעי שפל שבהם שקלתי לפרוס את החביתות כמו פיצה ולחלק לילדים משולשים בהקצבה, אלא שבסוף לא נדרשתי להכרעה הקשה הזו, משום שסחבק תמיד יודעת להסתדר.
זה היה כמו הטלגרס של הביצים. מישהי אמרה למישהי שהשביעה אותי באמא שלי שלא אגלה, וכך גונבה אליי השמועה על אחד מהסופרים בשייח' ג'ראח שמוכר ביצים כאילו אין מחר. "תגידי", אמרתי למדליפה, "נראה לך שבטוח ללכת לשם?". "ברור", היא אמרה בביטחון, "אין להם ראש לפיגועים עכשיו". אז שמתי נפשי בכפי ונסעתי מזרח־ירושליימה לתור אחר זהב לבן. בעל המכולת נופף לי לשלום. "הביצים שם", הוא אותת לי באצבעו לעבר הדוכן שבקצה החנות, כמי שרגיל ביהודים שמתגנבים אליו.
ואילו ביצים! עמדתי מול התבניות והתבוננתי בפטה מורגנה כמסרבת להאמין. היו שם אפילו כפפות לטקס מידה סמול, נייר מגבת בשפע וים של גלילי נייר טואלט. זה היה כמו לגלות את אמריקה. כמו עלי־באבא ומערת האוצר. מאז הפכה החנות במזרח ירושלים למקום הסודי שלי, ובי נשבעתי לשמור את המידע לעצמי כדי שלא תיגמר האספקה.
אלא שיום אחר כך כבר הפרתי את השבועה. זה קרה בכניסה לסופר במעלה־אדומים, כשהבחנתי בזקן שיוצא משם בידיים ריקות. הוא שאל אותי אם אני יודעת במקרה איפה אפשר להשיג ביצים. "כל יום אני מגיע לכאן והמוכרת בקופה הראשית אומרת לי שנגמר. ביקשתי ממנה שתיקח את המספר שלי ותגיד לי כשמגיע, אבל היא אומרת שאם תעשה את זה בשביל כל אחד שמבקש, כל היום היא תהיה בטלפונים".
הלב שלי יצא אליו, וכמובן סיפרתי לו על המכולת הסודית בשייח' ג'ראח. הוא היה מאושר. אמר שישלח לשם את הבן שלו. ואני רק חשבתי על כל הזקנים האחרים שעברו שם ולא פגשתי. מי דואג להם לביצים?
התשובה לשאלה היאיר־לפידית "מה ישראלי בעיניך" מעולם לא הייתה כה ברורה. בימי הקורונה היא חד־משמעית: לדעת להתארגן. במדינה שמתנהלת בפרטץ' אחד גדול, הדרך היחידה לשרוד היא ללמוד היטב את אמנות הקִמבון.
האמת שזה נכון לא רק לימי הקורונה. לפני כמה חודשים גיליתי פגם במסגרת של משקפי השמש החדשים שרכשתי. פניתי לרשת וביקשתי להחליף אותם. "אשלח אותם למעבדה", אמרה המוכרת, "והם יחליטו אם השבר נגרם על ידך או בייצור". "אבל יש עליהם אחריות, מה זה משנה איך נגרם השבר?" תהיתי. "האחריות לא כוללת מסגרת, אלא אם כן יש פגם בייצור הראשוני", היא השיבה. "לא הבנתי. מה עוד יש במשקפיים חוץ ממסגרת? ובכלל, אני אמורה עכשיו לסמוך על טכנאי המעבדה שלכם שיכריע לטובתי?"
כנראה הייתי מוותרת, אלמלא אחת הלקוחות האחרות בחנות זיהתה אותי והציעה: "יש לך מלא עוקבים בפייסבוק, תכתבי עליהם פוסט. מניסיון – זה הדבר היחיד שיגרום להם לזכות אותך".
הנה אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים בשנת 2020 עם תקנות מנדטוריות או צופים במופע הבלהות של מזכ"לית הסתדרות המורים בטלוויזיה, ושואלים את עצמנו איך אפשר להתבטא ככה בזמן שמוכרי פלאפל רואים את העסק שלהם קורס בין האצבעות
אבל לא, זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שהשאלה אם יחליפו לי משקפיים או לא תהיה תלויה בכמות העוקבים שלי ברשת. לא יכול להיות שהשאלה למי יהיו ביצים במקרר תושפע מיכולת הקמבון שלו. או מהגיל שלו. או מהנגישות שלו למידע. זה פשוט לא יכול להיות.
אנחנו מדינה שהוקמה בחיפזון. חלוצי הארץ עסקו בהישרדות, ולא היה להם מספיק זמן להידרש לשאלה מהי הדרך הנכונה והיעילה לארגן פה חברה. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים בשנת 2020 עם תקנות מנדטוריות או צופים במופע הבלהות של מזכ"לית הסתדרות המורים בטלוויזיה, ושואלים את עצמנו איך אפשר להתבטא ככה בזמן שמוכרי פלאפל רואים את העסק שלהם קורס בין האצבעות, והורים אחרים רק מתים לחזור לעבוד ולהשיב את הילדים לשגרה. אבל הבעיה היא לא בגברת בן־דוד. הבעיה היא במנגנון העתיק שהופך כל משבר במשק למשחק של כיפופי ידיים בין ראשי הוועדים למשרד האוצר. הבעיה היא בפלטפורמות העסקיות שממליכות לראש הארגונים האלה אנשים כוחניים. הבעיה היא בעובדה שהתרגלנו לחיות עם הידיעה הברורה שרק מי שצועק והופך שולחנות מצליח להסתדר.
אם כתוצאה ממצב הקיצון שנקלענו אליו בעקבות הקורונה יבין המשק הישראלי שהוא צריך לארגן את עצמו קצת אחרת, אולי בכל זאת נצליח להתקדם צעד אחד קדימה, בדרך לעצמאות מסוג אחר.
