בחיים השוטפים שלנו "מדינה" היא דבר די עמום. אנחנו מדברים עליה הרבה ומתעסקים בה הרבה, אנחנו חושבים עליה הרבה, ומשלמים לה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה כסף, אבל אנחנו לא מרגישים אותה, קשה להרגיש מדינה, מתי מרגישים מדינה. את רוב החיים שלנו אנחנו מעבירים במסגרות אחרות, אנחנו מתעוררים בבתים שלנו, ויוצאים לעבודות שלנו, ומגדלים את הילדים שלנו, ונפגשים עם החברים שלנו, אחר כך אנחנו אוכלים משהו, רואים משהו, שותים משהו, מצחצחים שיניים והולכים לישון. המדינה שם, אנחנו יודעים שהיא שם, אנחנו קוראים על ראשי מפלגות, על מבצעים צבאיים, על תוכניות מדיניות, אבל אנחנו לא מרגישים את הדברים הללו. זה לא דבר רע, זה אפילו דבר טוב נראה לי. קשה להרגיש מדינה.
אני זוכר שהרגשתי "מדינה" כשהגעתי לצו ראשון, באיזה חור מוזר בירושלים, אני זוכר שחשבתי לעצמי, מה, ככה זה נראה, ככה זה מרגיש, "מדינה", איזה מוזר. אחר כך כשהתגייסתי שוב הרגשתי "מדינה", אבל כמה ימים אחרי ההשבעה המוגזמת והדביקה בכותל, הכול נבלע בירוק הדהוי של צה"ל. וואי נזכרתי עכשיו שכשהייתי בטירונות בבסיס בערד, ראיתי מאחורי אחת המכולות שלט ענק עם המילים – "בא"ח נח"ל – האיתרון האנושי", ככה הם כתבו, עם א'! האיתרון האנושי, חחחחח איך צחקתי כשראיתי את זה. כמעט ברח לי פיפי, לא יודע מה נזכרתי בזה פתאום, אבל נזכרתי. לא משנה.
מה זו "מדינה" בכלל. התארגנות של אנשים עם גורל משותף, איך מרגישים דבר כזה בכלל. אני זוכר שכשהייתי בתיכון התרגשתי נורא מהרעיון להיות חלק מדבר כזה גדול, התרגשתי נורא כשהתגייסתי, אפילו בירכתי שהחיינו על המדים, איזו הגזמה, היום אני לא מרגיש ככה, מאז שהתבגרתי אני לא מרגיש "מדינה" בכלל. רק ביום השואה וביום הזיכרון וביום העצמאות אני מרגיש אותה פתאום. המדינה יוצאת החוצה בימים הללו, היא משמיעה צפירה רועשת, היא דורשת מאיתנו להיות עצובים, או לשמוח, היא תובעת מאיתנו להתרגש ממנה. היא רוצה שנרגיש אותה, ולו לרגע אחד.
אבל הנה תראו מה קרה, מאז שקורונה אני מרגיש מדינה כל הזמן, כל הזמן ממש, מהרגע שאני מתעורר, ועד הרגע שהעיניים שלי נעצמות. המדינה הפכה לי את החיים כדי להציל לי את החיים, המדינה סגרה את הגבולות שלה, המדינה ביטלה את הטיסה שלי ללונדון, המדינה מסתובבת פה ברחובות מחוץ לבית שלי ומחלקת לאנשים דו"חות על זה שהם הולכים בחוץ. המדינה כאן, בכל מאודה, ובכל קיומה, אלימה ורועשת מאי פעם. אף פעם לא הרגשתי אותה ככה, כמו היום, כמו עכשיו, אף פעם לא הרגשתי ככה את השררה, את הסדר, את התובענות, את הזעם, את האחריות, כמו שאני מרגיש בימים הללו.
כששאלתי את אמא שלי מתי היא זוכרת שהיא הרגישה ש"מדינה", היא אמרה לי מיד, מדינה מרגישים במלחמות. וואלה זה נכון, מדינה מרגישים במלחמות. תראו מה הולך בחוץ, תראו מה הולך בעולם עכשיו, הסיוט הזה אמיתי. זו מלחמה עם הרוגים ופצועים, עם חיילים בלתי נראים, ועם כלי נשק משונים, זו מלחמה עם מיליארדי שבויים, אנחנו השבויים של המלחמה הזו, ובמלחמות, כך מתברר, מרגישים מדינה.
בשבועות האחרונים אני מצלם פרויקט תיעודי בבית החולים איכילוב בתל אביב. אני רואה את האירוע בזמן אמת, לכן חשוב לי לכתוב את המילים הללו- המדינה שלנו מתפקדת טוב עכשיו
מאז שקורונה אני מרגיש מדינה, וזה מרגיש טוב, וזה מרגיש נכון. אני לא יודע איך יזכרו את הסיפור הזה שמתחולל עכשיו, אני לא יודע איך הוא ייחקק, אני לא יודע כמה ועדות חקירה יקומו, אני לא יודע כמה מהמורות עוד צפויות לנו בדרך, אני לא יודע כלום, אף אחד לא יודע כלום, ועדיין, אני שמח שאני כאן, עכשיו, במקום הזה, במדינה הזו, במדינת ישראל, במדינה שלי.
בשבועות האחרונים אני מצלם פרויקט תיעודי גדול בבית החולים איכילוב בתל אביב, בשדות הקרב הסטריליים של המלחמה שמתחוללת כעת. רצה הגורל ואני נמצא עכשיו במקום שבו רואים את הכול מקרוב, בלי כתבים ובלי פרשנים ובלי צייצנים ובלי מתווכים. אני רואה את האירוע בזמן אמת, לכן חשוב לי לכתוב את המילים הפשוטות הללו – ה"מדינה" שלנו מתפקדת טוב עכשיו. הכוונות שלה טובות, ההחלטות שלה שקולות, הביצועים שלה לא רעים. מנקודת המבט שלי, כרגע, אנחנו נמצאים במקום הנכון.
ערב יום העצמאות, ואני קרוב קרוב למדינה שבה אני חי, אני מרגיש אותה בכל רגע כמעט, אני מחכה לשמוע ממנה, איך ייראו החיים שלי בימים הבאים, מה מותר לעשות עכשיו, ומה אסור. החיים כל כך מוזרים עכשיו, כל העולם מחורפן, ובתוך כל הטרלול הזה – המדינה שלנו, כך נדמה לי, מתנהלת נכון. מאז ימי הגיוס לא הרגשתי ככה, קרוב כל כך, ציוני כל כך, סומך כל כך, אבל הנה זה קרה לי. אני שמח שאני כאן, אני שמח במדינה שלי, ואין לי שום מקום אחר בעולם.
חג עצמאות שמח.
