אודה על האמת, אני לא חובבת ממשלות אחדות. אני גם לא מאמינה שזה מה שיביא את הפיוס הלאומי המיוחל, אפילו אם מבטיחים שיהיה בהן "קבינט פיוס לאומי". ממשלת האחדות שנחתמה השבוע, רחוקה מלהיות משאת נפשו של הימין. להפך, היא מעניקה לכחול־לבן את משרדי הביטחון והמשפטים החשובים ואת משרד החוץ, לצד עמדות מפתח נוספות. גם עניין הריבונות נתון בסימן שאלה, אף שמבטיחים לנו שיהיה בסדר.
אבל באביב 2020 כבר אין ברירה. שלוש מערכות בחירות הניבו תוצאה כמעט זהה של תיקו, יותר משנה שאין ממשלה, אין כנסת מתפקדת ואין תקציב מדינה, וכמו רמז משמיים הגיעה הקורונה כדי לאותת לנו שהגזמנו.
לאחר שכשלו המאמצים להקים ממשלת ימין, נותרנו עם שתי חלופות: אחדות או בחירות. בחירות רביעיות תוך כדי משבר הקורונה הן חלום בלהות לנתניהו ולגנץ, ובעיקר לאזרחי ישראל המבודדים והמובטלים. ולכן, טוב שחתמו השבוע על הסכם, וטוב שסוף־סוף תהיה פה ממשלה.
משימתה הראשונה של הממשלה היא טיפול במשבר הקורונה. יותר משהוא משבר רפואי, הוא משבר חברתי־כלכלי. המגבלות שהוא משית על המשק, בגלל החשש הרפואי (המוצדק), הביאו לשיתוק מדינתי, לסגירת גבולות, ליותר ממיליון מובטלים, להשבתת מערכת החינוך רגע לפני החופש הגדול ועוד ועוד. אלה יצרו תופעות נלוות של משברים משפחתיים, בדידות, ניתוק, חרדות. אחרי־פסח כבר כאן, ובניגוד לתקוותם של רבים, הקורונה עדיין איתנו. גם ביום העצמאות נשב בבית, והתקנות המיוחדות יימשכו עוד חודשים ארוכים, בהיקף כזה או אחר.
תפקיד הממשלה הוא לנהל את המשבר, תוך שמירה על אמון הציבור. במשבר הזה אמון הציבור הוא לא פריווילגיה, אלא כלי חיוני. ההצלחה במלחמה בנגיף תלויה לא רק בבדיקות, במאמצים למציאת חיסון או במספר מכונות ההנשמה, אלא ברתימה של הציבור לקיים את הנחיות הריחוק החברתי. לשם כך לא מספיק (וגם לא מעשי) להציב ניידת משטרה בכל פארק ציבורי, אלא חשוב לאותת רצינות ושותפות בכל רמ"ח האיברים.
את אמון הציבור משיגים גם באמצעות צעדים סמליים שבימים כתיקונם היו אולי נתפסים כפופוליסטיים. לדוגמה, שכר חברי הכנסת. נבחרי הציבור צריכים להרוויח שכר הגון פלוס, ואני לא מתחברת לזעקות הגעוואלד בכל פעם ששכרם מתעדכן באופן אוטומטי. אבל אנחנו בשעת חירום, וראוי היה שנבחרי הציבור ייכנסו מתחת לאלונקה באופן גורף ולא רק וולונטרי. השר נפתלי בנט לדוגמה ויתר על 20 אחוזים משכרו. זה לא הרבה כסף, אבל יש לכך משמעות סמלית ובונה אמון של מתן כתף.
למרות הדם הרע ועל אף ההצעות המפתות, בנט, שקד וחבריהם דבקו בנתניהו. עכשיו תורו של נתניהו לתת להם מקום משמעותי בממשלה הבאה
קחו לדוגמה את המקרה של השר סמוטריץ'. השבוע הוא הגיש הצעה לקצץ בתשלומי ביגוד והבראה לעובדי המגזר הציבורי, ובכך לחסוך סכום משמעותי של שני מיליארד שקלים. בתגובה הוא ספג מתקפה חסרת תקדים של אלפי הודעות ותגובות ברשתות החברתיות, מצד אלה שייפגעו מהצעד הזה. אני דווקא בירכתי בתחילה את סמוטריץ' על הצעד האמיץ, אבל במחשבה שנייה הבנתי שאולי זה לא ממש הוגן. גם אם צריך לקצץ במגזר הציבורי, וצריך, תעדוף הקיצוץ לא יכול להתחיל בהם.
מדוע לקצץ לעובד הקטן כמה אלפי שקלים, ולא, נניח, בפנסיות התקציביות המנופחות? זה גם יותר צודק וגם עשוי להניב סכום משמעותי. גם שם אפשר לעשות זאת באופן מובחן ודיפרנציאלי. לא לגעת בפנסיות התקציביות המגוחכות של המורים, אבל כן לגעת באלה של בכירים לשעבר. בואו נתחיל משם, לא הפוך. בכלל, יש היום חברי כנסת, למשל קציני צה"ל בדימוס, שבנוסף למשכורת הח"כ מקבלים גם פנסיה תקציבית של עשרות אלפי שקלים. מדוע פקיד במשרד ממשלתי צריך להיכנס מתחת לאלונקה לפני שמנהיגיו עשו כן? תנו כתף, אחר כך תדרשו מאחרים.
ממשלת ישראל החדשה הולכת למנות 36 שרים, עם פוטנציאל לעוד סגני שרים. לפי ההסכם הקואליציוני יקודם "חוק נורבגי מדלג", כדי שכל מפלגה תוכל להכניס את אנשי שלומה לכנסת. בשעת הדחק, עם מיליון מובטלים, תופרים עוד ג'ובים כדי לספק תאוות פוליטיות. ככה לא רוכשים את אמון הציבור.
אגב, דוגמה אישית היא לא רק בפן הכספי. כשהאזרח הקטן נדרש שלא לחגוג עם סבא וסבתא את ליל הסדר, למרות הקושי העצום, אבל מנהיגיו מחריגים את עצמם – זו לא רק יריקה בפרצוף של הציבור; זה גורם לרבים לחשוש שהכול חרטא, במחילה. כי אם ראש הממשלה, הנשיא ושרים בכירים אינם מקפידים על מילוי ההנחיות וחוגגים עם ילדיהם – למה שהציבור יקפיד?
אמון הציבור הוא קריטי למאבק בקורונה. הממשלה צריכה להתנהל בשקיפות ובבהירות, לא בהוראות סותרות, ולא בהנחיות של הרגע האחרון אחרי ישיבות ממשלה לתוך השעות הקטנות של הלילה, עם שרים שמלינים על כך שבכלל לא סופרים את דעתם.
קחו אחריות, גם הציבור ינהר אחריכם.
תמהיל מטריד
אם מביטים רגע מעבר לקורונה, כדאי לזכור שהממשלה הזו תידרש לעוד צומתי הכרעה חשובים, והראשון שבהם הוא סוגיית הריבונות. לכן, תמהיל החלק הלאומי־ימני בממשלה הפריטטית מטריד מאוד. בשעת כתיבת שורות אלה ספק אם ימינה תיכנס לממשלה. מול חברי הבלוק, שהיו נאמנים מאוד במשך שלוש מערכות בחירות, ניצבת חצי ממשלה שהיא ברובה שמאל.
במהלך קמפיין הבחירות טען נתניהו שבנט הוא "טרף קל" וירוץ אל זרועותיו של גנץ. זה לא קרה. למרות הדם הרע בין האישים ולמרות ההצעות המפתות, בנט, שקד וחבריהם דבקו בנתניהו. עכשיו תורו של נתניהו לתת לימינה, כמו שנתן למפלגות החרדיות, מקום משמעותי בממשלה הבאה. לא רק בתפקידים רשמיים, אלא גם בסמכויות. כך גם עם יולי אדלשטיין (ששילם מחיר אישי כשמנע בגופו ממשלת שמאל־ערבים), יריב לוין שניהל בהירואיות ובכישרון את המשא ומתן הקואליציוני, ואחרים, שמפאת קוצר היריעה לא אוכל להזכיר כאן. זה חשוב לא רק להם, אלא למחנה הלאומי כולו.
גם תמהיל הקבינט המדיני־ביטחוני קריטי. איך אמר לי מישהו השבוע? קבינט עם אלקין או בלעדיו הוא שמיים וארץ. האיש החרוץ הזה, שנשכב על לא מעט גדרות למען ראש הממשלה, חייב להיות חלק משדרת מקבלי ההחלטות הבכירה ביותר. לטובת כולנו. החצי הימני של הממשלה הפריטטית צריך להיות מורכב מימין אידאולוגי איתן. מדוע? כי מעבר לקורונה ממתינים לחצים מדיניים, מחכות הכרעות היסטוריות, יש סוגיות של מסתננים וחוק קמיניץ, ונתניהו צריך אנשי אמון לצידו, ולצידנו.
