הכאוס שנשא בכנפיו הנגיף COVID-19 והפך את חיינו, לא פסח על מערכת החינוך, ואולי דווקא יותר מכול – הוא טלטל ועודנו מטלטל את אמות הסיפים שלה, בארץ ובעולם כולו.
אפשר לדבר על יפה בן־דוד, על כיפופי הידיים בין מערכת החינוך למשרד האוצר, על אי־תפקודו של שר החינוך ועל והתפילה שרבים צריכים לשאת – שארגוני המורים, במתכונתם הנוכחית, ייעלמו מהעולם; אולי אני טועה, אולי אני לוקה בראייה רומנטית – אבל בעיניי לא שם מצויים הדברים, וגם אם יש להם כמובן משמעות, את המיקוד של הכוחות שלי אני מנסה להפנות לכיוון אחר.
השפעת הקורונה על מערכת החינוך איננה מעניינת די כשלעצמה – הרי קורונה באה וקורונה תחלוף (מהפה שלי לא־לוהים) – אלא היא מעניינת מכיוון ששעת משבר היא זרז של תהליכים, ומכיוון שמצוי בה פוטנציאל לזעוק באותיות קידוש לבנה את מה שעד עכשיו נכתב רק באותיות הקטנות בחוזה שבין מערכת החינוך לצרכניה השבויים – ההורים והתלמידים.
למערכות גדולות, כמו לאנשים פרטיים, יש נטייה לחזור להרגלים ישנים כשהשגרה מאפשרת, ולכן אנחנו צריכים להפעיל את כל כובד משקלנו כדי שזה לא יקרה
כל השאלות הקלאסיות על תהליכי למידה והוראה, תפקיד המורה ותפקיד התלמיד, מיומנויות המאה ה־21 והכנה לחיים שמערכת החינוך אמונה עליהם – נשאלות ביתר שאת. השאלות הגדולות של החינוך הולכות ונצבעות עכשיו בצבעים עזים מתמיד. מהו ידע? מהי למידה אידיאלית? איך משתמשים בסקרנות הטבעית של הלומדות והלומדים? איך דואגים שהפערים הסוציו־אקונומיים לא ממשיכים לשכפל את עצמם? ועוד ועוד.
כל אותם דיבורים ומושגים שהרבה זמן נשארו ריקים מתוכן כמו למידה לאורך החיים, למידה בעולם משתנה, למידה מתוך הקשר, הנעה עצמית, כישורי המאה ה־21 שאנחנו שומעים כבר עשור לפחות, מגיעים לרגע המבחן שלהם. והוא רגע משברי מאוד.
*
"זה לא מעניין אותי", אמר בן ה־7 כששאלתי אותו אם הוא רוצה לשלוח את המטלה שהמורה ביקשה. האמת היא שזו באמת מטלה קלה בשבילו. ההבנה המתמטית שלו עולה על שלי, הגם שיש בינינו אי אילו עשרות שנים. אם בשגרה התשובה ההורית המקובלת היא "אף אחד לא שאל אותך אם זה מעניין אותך או לא, המורה אמרה, אז אתה עושה", היום התשובה תהיה "טוב, מתוקי, בוא נראה מה כן מעניין אותך לעשות".
שאלה מעניינת היא שאלת העניין, שאלת הבחירה והשאלה אם יש ערך בלעשות משהו רק כי המורה אמרה. מערכת, כשמה כן היא, מערכת, והיא איננה יכולה לשים את שאלת העניין בראש סדר העדיפויות שלה. ובבית, פתאום, מכורח הנסיבות הקשות, יש לנו אפשרות לשאול אותה. ויש לנו אפשרות ללמוד עם הילדים שלנו כשיש להם אור בעיניים.
לא שהכול ורוד. רחוק מכך. אנחנו עדיין לא מצליחים לנהל שגרה מיטבית לילדים שלנו, שיש לנו מהם בסך הכול וברוך השם, שניים. ממש לא הכול מושלם. אתמול היה יום רע, לכולנו. הפתרון היה פשוט ללכת לישון ולסיים איתו. כמה נחמד שהשמש באמת זורחת בכל בוקר מחדש. השגרה הזאת מוזרה וקשה, אבל מאפשרת לנו להבין פתאום שגם השגרה הקודמת, שבה זרקנו את הילדים בשבע וחצי להסעות או למעונות ואספנו אותם ב־16:00, לא הייתה נכונה. הלכנו איתה קצת יותר מדי רחוק.
בן זוגי ואני עדיין עובדים ולכן האיום הכלכלי שמרחף על רבים מבתי ישראל, לא פוגע בנו. ויש לנו שני מחשבים וחצי שאפשר לתפקד איתם. נכון, אנחנו בני מזל. אתם יכולים גם לקרוא לנו פריווילגים אם אתם ממש רוצים. הנחתי את זה ועכשיו אמשיך מכאן: אני מאמינה באמת ובתמים בפוטנציאל של התקופה הזאת ללמד אותנו כמה דברים חדשים על חינוך.
*
ימי הקורונה, שבהם תלמידי ישראל שרויים בביתם, מספקים לנו הזדמנות אדירה לבחון מן השורש את הרלוונטיות והאפקטיביות של המערכת. יש כאן הזדמנות שלא תשוב בשנים הקרובות (מהפה שלנו לא־לוהים) – להביט במראה ולהחליט מה אנחנו אוהבים בחינוך שלנו ורוצים לשמר ומה חייב להשתנות ויפה שעה אחת קודם; הזדמנות להתבונן במנגנונים האוטומטיים של המערכת ולנער מהם את האבק; ללמוד תוך כדי תנועה, מתוך כורח שהמציאות ההזויה כופה עלינו, אילו אילוצים יכולים להפוך לכוח מצמיח.
הילדים הם שלנו, האחריות שלנו. שום שר חינוך, נפלא ככל שיהיה – לא יכול להחליף אותנו. יותר מדי זמן הנחנו למערכת החינוך לעשות בנו כרצונה. שכחנו שהיא בסך הכול מערכת.
אפשר להמשיך לתקוף את יפה בן־דוד, להפוך את המורים לשק החבטות, להתלונן על הבכיינות שלהם אבל אולי יש עוד אפשרות?
אולם, עם שוך הסערה, למערכות גדולות, כמו לאנשים פרטיים, יש נטייה לחזור להרגלים הישנים כשהשגרה מאפשרת זאת, ולכן, אנחנו צריכים להפעיל את כל כובד משקלנו כדי שזה לא יקרה; כדי שהקורונה לא תישאר מין חלום בלהות, או פוסט־טראומה כלל ישראלית וכלל עולמית, אלא הזדמנות לעשות "חישוב מסלול מחדש", או חישוב שגרה מחדש. זה זמן לשלב ידיים – צוותי חינוך, קובעי מדיניות, קהילות והורים. בשטח כבר ישנן יוזמות של יזמים חינוכיים, הורים, מורים וקהילות שמנסים לפעול יחד. באופן כללי, אני תמיד מאמינה בעוצמה של השטח, בכוח של "מלמטה־למעלה".
מערכת, כשמה כן היא, מערכת. היא אוהבת להיות מערכת. הכוח שלה הוא שהיא מערכת. היא לא רוצה שיזיזו אותה ולא רוצה שינערו אותה. היא רוצה שקט. ותכלס כפי שאנחנו רואים היא קצת (הרבה) בשוק. היא לא תוכל להשתנות בלי ה"למטה". בלעדינו. וכשאני אומרת בלעדינו אני מתכוונת שאי־אפשר יהיה לזוז מילימטר בלי ההורים.
זה לא תפקידנו! בשביל מה אנחנו משלמים מיסים? אם היינו רוצים להיות אנשי חינוך היינו עושים את זה! כל אלו תגובות שאני שומעת שאתם לוחשים לי באוזנייה. אבל אלו טעויות אקוטיות: הילדים הם שלנו, האחריות היא שלנו, החינוך הוא שלנו ושום משרד חינוך, נהדר ככל שיהיה, ושום שר חינוך, נפלא ככל שיהיה – לא יכול להחליף אותנו. יותר מדי זמן הנחנו למערכת החינוך לעשות בנו כרצונה. שכחנו שהיא בסך הכול מערכת.
יש עוד אפשרות: להמשיך לתקוף את יפה בן־דוד, להפוך את המורים לשק החבטות, להתלונן על הבכיינות שלהם, ולתהות אם הם באמת מתחת לאלונקה או לא.
נו, אז מה אתם מעדיפים?
הצטרפו אלינו לפאנל זום בפייסבוק ובאתר מקור ראשון "מכאוס ללמידה משמעותית – מה אפשר ללמוד מהקורונה?" ביום ראשון הקרוב, 26.4, ב־20:30.
