ראיתי זיקוקים לראשונה בחיי בגיל 14. כילד גדלתי ביישוב קטן (שמאז גדל מאוד) וזיקוקים ממש לא היו חלק מתפריט ימי העצמאות שלנו. התוצאה המשעשעת הייתה ששמעתי עשרות פעמים כילד את הסיפור "אני בעצמי" מהספר "שלום לך אורחת" של רבקה אליצור, אבל רק בגיל 14 הבנתי אותו.
אז מה קרה בגיל 14? טוב ששאלתם. בגיל 14 הייתי בכיתה ט' ולמדתי לראשונה מחוץ לישוב, בישיבה תיכונית בירושלים. וכך, בעיצומה של תפילת ליל יום העצמאות ראיתי לראשונה בחיי מחלונות בית המדרש את הזיקוקים של טקס הדלקת המשואות בהר הרצל.
זה היה יפה. בחיי שזה היה אפילו מדהים. כמובן שרוב החברים בכלל לא הבינו ממה אני מתלהב, אבל אותו חלק שהיה כמוני ילדי יישוב וכפר, התלהבו יחד אתי. זה כמובן היה מרשים רק במידה, כי הזיקוקים היו רחוקים (כמרחק הר הרצל משכונת קריית משה) ואת הפיצוצים כמעט לא שמענו, אבל כחלוף השנים זכיתי למרבה השמחה להיות במופעי זיקוקים מרשימים יותר.
זיקוקים זה יפהפה, זה כיף, זה נחמד מאוד וזה מאוד מאוד יום העצמאות. כיף שיש זיקוקים, והכי כיף, אגב, שהזיקוקים מגיעים גם לישוב שבו גדלתי (והפך בינתיים לכמעט-עיירה קטנה). אני מכיר גם את הטענות נגד זיקוקים. אבל רבאק, זה פעם בשנה, לא כל יומיים.
ואחרי שאמרנו את כל זה – השנה אפשר בלי. אולי אפילו ממש עדיף בלי. נכון, מגפת הקורונה היא לא תקופת אבל, ואין סיבה לא להעלות את המורל, אבל בתקופה כזאת בהחלט נדרשת רגישות גדולה יותר, ובמיוחד רגישות למה שנראה כמו בזבוז וראוותנות מיותרים. לא מדובר אמנם במיליונים, אבל תחשבו איך מרגישים מי שמטה לחמם נשבר מול הבזבוז שמרגיש חסר תוחלת.
וכל זה בלי שאמרנו משהו על הסכנה. נכון, לא מדובר בהתכנסויות המוניות אלא ביציאה מהבתים למרחק קרוב שגם עכשיו מותרת. אבל תחשבו בעצמכם איך ייראה הרחוב בעיר או בישוב שלכם בזמן של הזיקוקים. זה מה שחסר לכולנו כרגע? ההנאה שבזיקוקים באמת שווה את הסכנה? אי אפשר לחכות עם הדחף לזיקוקים עד לשנה הבאה?
