בשנים כתיקונן, ימי השואה־הזיכרון־העצמאות הם ימים של חידוד זהויות. אמור לי מה אתה מרגיש כלפי הדגל ואומר לך מאיזה תת־מגזר אתה. האם הוא "הדבק המאחד בינינו"? אתה ימני/שמאלי ציוני, בואכה דתי/חרדי/ערבי מודרני; "אתחלתא דגאולה"? דתי־לאומי קריית־משה פינת מעלה־שומרון; "נחמד, אבל מיצינו"? שמאלני־ציוני לייט עד נער גבעות לייט; "היה פוטנציאל אבל פספסתם אותו"? קיצונים מימין ומשמאל; "חוקות הגויים"? חרדי עיקש במיוחד; "מרגש אבל קצת המסיבה של מישהו אחר"? חרדי מתקרב, ערבי מהסס; "איפה הנפט, יש לי משהו לשרוף פה"? ערבי־ישראלי המגדיר עצמו פלסטיני בלבד; "כיסופי הדורות זה אלפיים שנה"? עולה חדש. גם אם הגיע לפז"מ של חמישים שנה בארץ.
בשנים כתיקונן, אם נרד לרזולוציות מגזריות, הימים בכחול־לבן הם ימי השיא של הדתיות הלאומית, שאימצה את הלאומיות לתוך אורחות חייה הדתיים במובן העמוק ביותר. באופן מסורתי, בימים אלה מורגש ריחוק תודעתי מסוים מהמגזר החרדי – זה שקורא תהילים בזמן הצפירה במקרה הטוב, או מתהלך בה כרגיל במקרה הרע; זה שאומר תחנון ביום העצמאות כאילו כלום, ולא פיתח רגשות עמוקים כלפי המנון המדינה. המגזר הדת"לי אמנם ניסה לשמור על תפקידו כגשר בין חילונים לחרדים, ואפילו הוסיף את שירת "אני מאמין" המזוהה במקורה עם החרדים לטקסי הזיכרון והעצמאות, ובכל זאת בימים הללו הוא מדבר בן־גוריונית שוטפת מתובלת בקוקניקיות חריפה.
בשנים כתיקונן, המגזר הדתי־לאומי תופס במועד הזה מרחק מסוים גם מהמגזר החילוני. הוא אמנם מצטופף איתו בבמות המרכזיות ובפארקים העולים בעשן המנגל, אבל הוא גם לובש חג במובן הדתי ביותר. הדת"לי לוקח את הצפירה ברצינות השמורה לקדושה בחזרת הש"ץ, ועם הישמע התקווה הוא מתנועע ברגליים צמודות בניחוח תפילת עמידה; הוא מתייחס לדגל ישראל כמעט כמו לתשמיש קדושה, ואומר בחגיגיות יוצאת מגדר הרגיל הלל ביום העצמאות – והמהדרין בלאומיות מהללים גם בליל.
אבל השנה, שנת הקורונה, אינה שנה כתיקונה, והלב הלאומי פתוח לכל דכפין. יצור דקיק ונטול גבולות רוחניים חיבר בין כולנו בחג החירות המודרני הזה, כמו גם בימי הזיכרון הלאומיים המקדימים אותו. קשה היה להישאר אדישים השבוע נוכח סרטוני הרשת שהראו את אנשי כוחות הביטחון מצדיעים לניצולי השואה ולאזרחים הוותיקים, מכל המגזרים הקיימים. אלפי שוטרים, מתנדבים וחיילים ניצבו ברחבי הארץ, נעמדו במרווחים מתבקשים תחת חלונות בתי אבות, מול מרכזי דיור מוגן ואפילו סמוך לבתיהם הפרטיים של קשישים, אמרו תודה לדיירי המקום על תרומתם למדינה, וחלקו עמם בהצדעה את הצפירה של יום השואה. מחמם לב היה גם מפגן הסולידריות של עיריית תל־אביב לתושבי בני־ברק – שתי ערים שאין קוטביות מהן – נוכח התפשטות הקורונה בזו האחרונה. וקשה היה לא לחוש בתנועה מעודנת של לוחות טקטוניים תחת רגלינו נוכח שירת "מה נשתנה" או "והיא שעמדה" מפי דיירי הערים החרדיות, במרפסות הפונות אל חיילי צה"ל שדואגים לצרכיהם ולבריאותם.
כן, סביר להניח שאין לקורונה קטנה לקלקל לנו את חגיגת השסעים המסורתית שלנו, ברגע שנוכל לחזור לשגרה. קשה לצפות שלא נשוב לשיח המפלג שאנחנו כל כך רגילים בו, כל כך נדרשים אליו כדי לחדד את תת־זהותנו המגזרית, המבדילה בינינו לבין הטועים. אנחנו הישראלים, בעלי מסורת יהודית מתפלפלת בת אלפי שנים, עוד לא מצאנו דרך לכבד את הדעות האחרות בלי לחשוש שאידיאולוגייתנו תיבלע ותיעלם. ובכל זאת, אנחנו מתאחדים בימים אלה סביב סמלים לאומיים – עם או בלי המנון, עם או בלי דגלים. אנחנו זוכים להיחשף באורח נדיר לנחיצותם של מוסדות המדינה, אל האחריות הלאומית שהם נושאים איתם. זה זמן טוב ללבוש כחול־לבן, להצדיע לדגל ולשיר את התקווה מתוך נחת. אנחנו עם חופשי בארצו, ואפילו עם מוצלח למדי. הנפש היהודית עוד הומייה, מבקשת יותר, וסביר להניח שעוד יהיו לה אתגרים והתמודדויות. ובכל זאת, וגם אם את התקשורת בינינו אנחנו מצליחים לקיים רק באמצעות יישומון שמפלג אותנו לריבועים קטנים, מתברר שדווקא ככה אנחנו הכי מחוברים.
חג עצמאות שמח ובריאות איתנה לכולכם.
