להקת המחול "אפרוחי עפולה", אל תשפטו אותי, כללה בין רקדניה גם אותי, במשך כמה שנים בילדותי. ככה זה בעפולה: אם לא התחברת לקטע של הצופים, זו הייתה ההזדמנות היחידה שלך לפסוע לצד כמה מבנות המין השני. אף פעם לא הייתי רקדן גדול – רגע, ניסוח מחדש: הייתי הרקדן הכי גרוע באזור העמק והגליל, וגם זה רק כי לא הכרתי את הרקדנים של השפלה, מישור החוף והדרום. בטח הייתי הכי גרוע גם שם.
מבחינת קואורדינציה וגובה התפתחתי מאוחר. אחי עומר, שקטן ממני בשלוש שנים, היה הכוכב של הלהקה, תמיד במרכז, בשורה הראשונה, מלהטט בתנועות רגליים ובחיוכים שלא היו מביישים את ביבי ביום פירוק כחול לבן. אני לעומת זאת הוצבתי דרך קבע מאחור. יש ריקודים שהייתי בהם בשורה החמישית למרות שהיו רק ארבע שורות. ולא הייתי לבד, יחד איתי היו במרתפי הלהקה עוד חברים לא מוכשרים כמוני: גבי, ויסמן, רותם – תמיד כולנו מאחור, צולעים, איטיים, מפספסים, אבל נהנים מההפקר ומכך שאין המון בנים בני 13 שבטוחים מספיק בגבריות שלהם כדי להצטרף ללהקת ריקודים.
היו לנו כמה הופעות במהלך השנה, בדרך כלל בכל מיני אירועי תרבות קטנים שלא היה להם כסף לשלם לאנשים מוכרים. אבל היו שתי הופעות מרכזיות. האחת, כמובן, בפסטיבל כרמיאל. האחרת – על הבמה המרכזית במרכז העיר עפולה ביום העצמאות. החזרות התחילו כמה חודשים לפני כן. בארי אבידן, הכוריאוגרף המיתולוגי של הלהקה הלא מיתולוגית שלנו, היה מכנס אותנו ומציג לנו את התוכנית.
בארי, שאהבתי מאוד, היה טיפוס: מצד אחד מקצוען מוערך בתחום ריקודי העם בישראל, מצד שני אדם שגם השם לא היה יכול לעזור לך אם הוא חטף עצבים עליך. לי זה פחות הפריע: כוכבי השורות הראשונות תמיד הסתכנו בעונש שירחיק אותם שורה או שתיים, אבל אני לא פחדתי ממנו. גם כי הייתי בלהקה בעיקר בשביל הבנות, וגם כי תמיד הייתי בסוף, ולא הייתה שום שורה מאחוריי.
אני לא זוכר באיזו שנה בדיוק הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שלי על הבמה המרכזית ביום העצמאות. התכוננו להופעה במשך חודשים, חזרות על גבי חזרות, טעויות שלי על גבי טעויות, צעקות על גבי עוד צעקות. אבל אז, באחת החזרות, ללא כל התרעה, בדיוק בשלב החזרות לריקוד "לך ירושלים", בארי עצר בצווחה את סשה האקורדיוניסט, ושקט השתרר באולם.
שגיא, אחד הרקדנים בשורה השנייה, עשה טעות פטאלית. בארי ניגש אליו בצעדי ניתור קלילים ושטף אותו לחלוטין. שגיא מצידו עשה את הטעות הכי גדולה שיכול לעשות מישהו כשבארי צועק עליו, והגיב בצחוק מתפרץ.
בארי שתק, הוא המשיך ללכת לכיוון שורת הכושלים, שלי ושל גבי ושל ויסמן ושל רותם. הוא התהלך בינינו כמו קצין עצבני שמתלבט את מי להשאיר שבת. הוא עבר את ויסמן, חלף על פני גבי ועצר לידי. "יותם, תתחלף עם שגיא".
השורה השנייה היא עולם אחר. כמו לעבור מסקציה נס־ציונה לליברפול. ידעתי שליכולות הריקוד שלי אין שום קשר למצבי החדש: הכול בגלל הצחוק של שגיא. אבל ליותם ברישניקוב לא הייתה שום כוונה לפספס את ההזדמנות המטורפת הזאת. התאמנתי כמו משוגע, וידעתי שהופעה טובה אחת ביום העצמאות תוביל לכך שלא אחזור שוב לוויסמן וגבי, ומשם השמיים הם הגבול.
בבוא יום העצמאות גדשו המוני עפולאים את הפארק הקטן בלב העיר. מסביב המו רוכלים שמכרו תירס חם וספריי שלג ותפוחים מסוכרים ודוקרנים, כי גם זה תמיד הלך בעפולה. אנחנו היינו המופע הפותח, ומיד אחרינו היו אמורים לעלות אתניקס. עלו לברך ראש העיר, סגן ראש העיר וסגנו של סגן ראש העיר. המנחה עלתה נלהבת לבמה, והבטיחה לקהל העצבני שאוטוטו אתניקס באים, ומיד אחריהם זיקוקים – בנימה שכולה "אני מצטערת, אבל קודם צריך לסבול את הריקודים".
המוזיקה התחילה. הבטתי לשמיים ונשאתי תפילת "המוציא הורה מן הארץ". הכול הלך חלק בשתי הדקות הראשונות של הריקוד. לא הייתי מדהים אבל לגמרי סביר. חצי דקה לפני סוף הריקוד, כבר ראיתי את עצמי חותם בבולשוי ונוסק לקריירת ריקוד מטורפת. עד ההחלקה.
לא יודע אם איבדתי ריכוז או מה, אבל עשר שניות לפני הסוף נתקלתי בחתיכת דבק שהייתה על הבמה, ודפקתי התרסקות שאין לתאר. הריקוד נגמר, כולם קדים, ואני על הרצפה. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני בשורה השנייה.
אחרי ההופעה אמא וסבתא החמיאו לי מאוד. כשאבא חזר עם תירס חם, מבעד לרעש הזיקוקים שאלתי אותו – כי ידעתי שהוא יגיד לי את האמת – "אבא, איך הייתי?"
הוא הביט בי בעיניים החמות שלו, דפק ביס לתירס ואמר בהומור אופייני: "אתה יודע שאבא אומר רק את האמת, נכון? אז תדע לך שממש חסרת לי בשורה של ויסמן וגבי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
