ההודעה של שליחת חב"ד בנפאל, הגב' חני ליפשיץ, על ביטול השתתפותה בטקס הדלקת המשואות, חוללה סערה רבתי והובילה לטענות קשות כלפי חב"ד, שבינן לבין מציאות אין כל כך קשר.
כך למשל, טען ידידי יאיר קראוס באתר מקור ראשון כי "ביטול השתתפותה של השליחה בטקסי יום העצמאות הוא תזכורת לכך שחב"ד היא תנועה מלאת זכויות אבל הם לא יכלו לסבול שנציגתם תעמוד בשיאו של טקס לכבוד המדינה שהם כה מתנגדים לה".
ובכן, לא צריך להעמיק בדפי ההיסטוריה כדי לגלות עד כמה מעורבים היו חסידי חב"ד ועודם פועלים עבור המדינה ואזרחיה במישורים רבים, תורמים תרומה כבירה לקהילות שבהן חיים השלוחים ומוסרים את נפשם בנקודות נידחות על פני הגלובוס למען כל יהודי וישראלי באשר הוא.
מפורסמת דאגתו העצומה של הרבי מליובאוויטש זי"ע למדינה, לביטחונה, לכלכלתה ולשגשוגה. אינספור מכתבים, הוראות, הרצאות ומפגשים, הקדיש הרבי למען חיזוק המדינה וביטחונה, וכוחות נפש רבים השקיע בביצור יהדותה של המדינה ושמירת גבולותיה.
הטענה שכביכול ביטול ההשתתפות בטקס מהווה ביטוי לשנאת חב"ד למדינה היא מגוחכת ופשוט אינה עומדת במבחן המציאות. מאז ומעולם נמנעה חסידות חב"ד מלהזדהות עם כל סמל, ארגון או רעיון שאינו יהודי נטו. גם אם אנשי החסידות תמכו ברעיון כלשהו או הסכימו עם דרך מסוימת, הם לא היו מזוהים עם סממנים זרים.
זהותם היהודית של שלוחי חב"ד, בלי תיוגים נוספים, מאפשרת לשלוחים בין היתר, לפעול לרווחתם של יהודים בכל מקום בעולם כמעט, כולל מדינות אויב, בהן בוחנים השלטונות בשבע עיניים קשרים עם הציונות.
זאת ועוד, כל זאטוט יודע כי חב"ד היו מאז ומעולם ברורים מאוד ביחסם לציונות ולמדינה. ההשקפה החב"דית עושה אבחנה וגורסת כי היחס כלפי יהודי אחר אינו נמדד לפי הכיפה שמונחת על ראשו או בהתחשב בדעותיו. חסיד חב"ד יודע כין אין לערב שיקולים זרים באהבת ישראל. עם זאת, ההגדרה הקולקטיבית של עם ישראל חייבת להתבסס על תורה ומצוות בלבד.
זו העילה לכך שמלכתחילה הפרידו בחב"ד בין יחסם הנדיר לכל יהודי ליחס השלילי כלפי הרעיון הציוני המקורי. בעוד שיהודי-ציוני יזכה ליחס מקרב וחם, הרעיון הציוני נדחה על הסף בידי מנהיגי החסידות לדורותיהם, שראו בזה סתירה לדרך היהדות.
אדמו"רי חב"ד התנגדו לרעיון הציוני, מפני שביסודו עומדת השאיפה להוציא את הגה הספינה היהודית מידי אנשי התורה ולהעבירו לידי הנהגה מדינית חילונית.
אם במשך שלושת אלפים שנה הייתה ההנהגה היהודית בידי הסמכות התורנית, והתורה היא שיצרה את בסיס קיומו של העם היהודי, האידיאולוגיה הציונית ביקשה לשנות זאת ולהפוך את העם היהודי מעם התורה – לעם ככל העמים, ובמקום היהודי המסורתי – לכונן את "היהודי החדש".
טקס יום העצמאות הרשמי הוא דוגמה מובהקת לנקודת החיכוך הזאת. כל בר דעת מבין שאילו מדינת ישראל הייתה משתיתה את עצמה על אדני התורה, לא כך היה נראה טקס הדלקת המשואות. פס הקול של הטקס לא היה השיר "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו".
למרבה המזל, החיכוך מול המרכיב החילוני שברעיון הציוני כמעט אינו קיים בחיי היום-יום. משכך, חסידי חב"ד יכולים להיות שותפים נאמנים ליישוב הארץ, לכלכלה, לביטחון, לעלייה וליתר אתגרי החברה הישראלית.
הוויכוח בין חב"ד לציונות מופיע בדיוק באירוע כמו זה, שממנו נדרשה השליחה להדיר את רגליה, משום שבטקס זה בא לידי ביטוי הפער בין שאיפתם של יהודים המאמינים במרכזיותה של התורה בחיי העם היהודי לראות טקס בעל אופי אחר לחלוטין, ולא כפי שהוא כיום לצערנו – טקס חילוני מובהק, ובחלקו בעל מאפיינים של "כוחי ועוצם ידי".
חב"ד, בשונה מחוגים אחרים, אינה הופכת את תפיסתה בנושא לאג'נדה של מלחמה נגד האופי החילוני של טקס המשואות, אך הציפייה מחב"ד להיות שותפה לטקס זה היא קצת מוגזמת.
