אני בן של מורה. לא סתם מורה, אמא שלי היא מסוג המורים שזוכרים לכל החיים. ואני לא כותב את זה רק כי היא אמא שלי. במו עיניי ראיתי תלמידים שסיימה ללמד אותם ביסודי, קופצים עליה בחיבוקים ברחוב כשהם כבר אחרי צבא ואוניברסיטה. אמא שלי הייתה מורה כל כך מיוחדת שהתלמידים שלימדה הרגישו בנוח לקפוץ אלינו הביתה ביום שישי, רגע לפני שהם הולכים לבילוי הכיתתי בבורגר ראנץ' או במסיבה; לקשקש איתה על ענייני היום, לשתות כוס תה, לאכול עוגה ופירות, לשמוע את אבא שלי (שחזר בינתיים מבית הכנסת) עושה קידוש, ואז לצאת (היום בטח היו מעיפים אותה על "הדתה"). אמא שלי הייתה מורה כל כך נדירה כי היא כל הזמן חיפשה שפה משותפת עם התלמידים, למרות פערי הגילאים. בכל מוצאי שבת, לדגומה, היא הייתה רואה את "משחק השבת" שמסכם את משחקי הכדורגל בטלוויזיה, רק כדי שתוכל לדעת איזה תלמיד יהיה מחר מבואס בגלל ההפסד של הקבוצה שאהד ולאיזה תלמיד אפשר יהיה להגיד על הבוקר: "איזה גול מטורף אוחנה שם" או "ברור שלא היה נבדל".
ואת כל זה כתבתי רק כי המקצוע הנעלה הזה, שנושאים על גביהם אנשים מיוחדים ורבים כמו אמא שלי, מוכתם בכל פעם מחדש בגלל עסקנים שמייצגים את המורים גם אם לא ברור מתי עמדו בפעם האחרונה מול כיתה. השבוע זו הייתה יפה בן-דוד, שהסעירה את הרשת וגרמה להרבה צייצנים לתהות כמה נזק יכולה אישה אחת לעשות לתדמית של המקצוע החשוב הזה. בעקבות ריאיון איתה בחדשות 12 מול יונית לוי וקרן מרציאנו, הפיד לא נשאר אדיש:
ואחרי ההתקפות על בן-דוד, הגיעו גם ההתקפות על המראיינות:
הוויכוח בישראל על ימי החופשה או תנאי ההעסקה של המורים יימשך כנראה עוד הרבה זמן רק בגלל עסקנים כדוגמתה של בן-דוד. זה נכון שימי החופשה מופרזים ביותר, וזה גם נכון שהמשכורת נמוכה ביותר; נכון שהמורים לא מקבלים די הערכה על ההשקעה שלהם, ונכון שההורים בכל איסרו חג או יולי-אוגוסט לא יכולים לתמרן באמת כשלהם יש רק 15-10 ימי חופש בשנה. אם את המשא ומתן על תנאי המורים היו עושים בין מורה הגון והורה הגון, בוודאי היו מגיעים לעמק השווה. העסקנים אולי שומרים על ימי החופשה, אבל מפסידים בדרך משהו הרבה יותר יקר ערך.
חמש עצמות שבורות
משטרת ישראל, גוף חבוט ומוכה מבחינה ציבורית בימי שגרה, זכה בשבוע האחרון לעדנה יח"צנית. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הגיעו ניידות משטרה אל בתי האבות בכל רחבי הארץ וריגשו את כולם כשהצדיעו לניצולי השואה על גבורתם בזמן הצפירה. כמו למשל בציוץ הזה:
מחווה מרגשת של מרחב איילון במשטרה: שרה לוין ניצולת שואה, תושבת חולון, חגגה היום יום הולדת 94.
משפחתה הבחינה שביומיים האחרונים מצב רוחה ירוד בצל משבר הקורונה.
נכדתה שמשרתת במשטרה כראש מדור מבצעים אג"מ, הכינה לה הפתעה מרגשת בסיוע של שוטרי סיור ומתנדבי משטרה ממרחב איילון pic.twitter.com/Vn9jnRaRJ7
— לירן לוי Liran Levi (@liran__levi) April 18, 2020
אין מה לומר, המחווה באמת ריגשה. אבל ג'וש בריינר מהארץ התנדב להזכיר את פגמיו הקבועים של הגוף שאף יח"צ חיובי לא יצליח לשנות, ומה קורה כשהשוטרים לא יודעים שיש מצלמות בסביבה:
האמת התרגשתי גם אני מהחווה של משטרת ישראל לניצולי השואה מול המצלמות.
אבל תסלחו לי, אני מתרגש יותר ממה שמצלמות אבטחה קולטות כששוטרים לא יודעים שהם מצולמים. ומה שרואים פה זה ביריונים שבטעות מכונים שוטרים.
אחד דוחף כמו פרא אדם, לשאר פשוט לא איכפת. כאילו מעכו זבוב. https://t.co/Pq9TMS4p4u— Josh Breiner (@JoshBreiner) April 21, 2020
ולמען ההגינות, הנה ציוץ על שוטר אחד שלא ידע שיצולם, ובכל זאת הראה שיש לו לב זהב:
נתנו לו אצבע
הומור עצמי, כבר כתבנו פה זו אחת התכונות החינניות ביותר. מי שמסוגל לצחוק על פגמיו מראה שהוא שלם עם עצמו, ובעיקר מעיד על עצמו שהוא אדם שיכול לעסוק בנושאים רציניים מאוד ולהישאר עם רגליים על הקרקע.
ישי שנרב, מגיש את הרצועה היוקרתית בגלי צה"ל בשמונה בבוקר – "נכון להבוקר". שנרב נולד כשהוא גידם בידו השמאלית, וכל חבריו ועוקביו יודעים שהנושא הזה הוא מבחינתו חומר משובח להומור שחור ולבדיחות על מגבלתו הגופנית. הפעם זה קרה בעקבות ביקורת באמת לא ברורה על הלוחם במחסום שנפגע בפיגוע הדריסה ליד מעלה-אדומים, כשכמה גיבורי מקלדת החליטו שהוא לא תפקד כמו שצריך. שנרב כתב בציניות על העניין, ומשם העניין הגיע גם אליו:
על ח"כ אסף זמיר כבר כתבנו פה במדורים קודמים ועל העובדה שהוא מרבה לכתוב על משקלו העודף והמלחמה בתשוקה לבורקס. ובכן, הבחור לא מאכזב וממשיך במגמה המבורכת.
אסף זמיר מנצח, כרגיל. ?? pic.twitter.com/7q77FgLjNH
— yehuda shohat (@yudash) April 22, 2020
רק על עצמנו לדבר ידענו
קשה להאמין, אבל הצייצנים בטוויטר עוסקים גם בעצמם לפעמים, ומזהים תופעות המאופיינות לרשת החברתית העילאית והמתנשאת (כן, לדבר על הטוויטר זה לא משהו שהמדור הזה המציא).
אבישי עברי, בחדות לשונו וציניותו המבורכת, יודע לחשוף בכל פעם את הפייק מאחורי ציוציי השמאל. הפעם ציין את העובדה המרגיזה-משעשעת שכל ביקורת על ציוץ הופכת ל"גל התקפות", ביקורת על בית המשפט היא "סכנה לדמוקרטיה", וביקורת על השמאל היא "הסתה".
זה התחיל כשכתב חדשות 12 יגאל מוסקו כינה את נערי הגבעות שחלו בקורונה ששהו (והרסו) מתקן שנבנה עבורם על ידי צה"ל – "פראים".
חלק מהתגובות מאוד אהבו את הכינוי, וכמקובל ברשת החברתית, הזכירו למוסקו שמחבלים עם דם על הידיים הוא לעולם לא היה מעז לכנות כך.
כאמור מוסקו, שלא מורגל בביקורת של ה"עם" צייץ:
ועברי השיב לו בעברית ברורה:
***
עורך מעריב, דורון כהן, התייחס לרשת כמקום שבו אפשר להחליט באופן מהיר ודי מדויק מה אתה חושב על כל נושא שצץ בטוויטר, ואפילו לדעת מה יקרה בעתיד:
***
ואם זה נשמע לכם סתמי ולא רציני לקבוע מי צודק לפי מה אומר הצייצנים מהצד השני, אז רק שתדעו שיש צייצנים שבטוחים שמספר העוקבים אחריהם הוא שמעיד על האמת בטיעון. מי ששם לב לעניין הזה היה רונאל עדני:
ולטובת מי שלא עוקב הנה הציוצים אליהם התכוון רונאל. האחד, גיא פינס:
אחרי כמה ירידות ברשת החליט פינס להבהיר. לשיקול דעתכם אם ההסבר מניח את הדעת:
והשנייה היא עיתונאית מעריב, טליה לוין:
אז לטובת מי שרוצה לקבוע מי צודק לפי מספר העוקבים אז כדאי לדעת שהפוליטיקאי בעל העוקבים הרבים ביותר בישראל ללא תחרות הוא בנימין נתניהו עם 1.8 מיליון עוקבים וליאיר לפיד 197.6 אלף. והעיתונאי עם הכי הרבה עוקבים הוא עמית סגל עם 494 אלף עוקבים. לרביב דרוקר לשם השוואה יש 328 אלף. אז איך אומרים? בואו.
משהו קטן וטוב:
בימים שבהם נתב"ג סגור, המילים "הייתי בפריז וגם ברומא ראיתי את שבעת פלאי תבל" נראה כאילו מישהו מנסה לדרוך על היבלות לנוסע המתמיד. אבל כשיהורם גאון שר את זה ברחוב ליד ביתו (בצילום של קליפ, ככל הנראה), זה מחמם את הלב. לקראת יום העצמאות השנה, זה נחמד שאנחנו נזכרים גם בלי להשוות לרומא ש"אין מקום כמו ארץ ישראל".
חג עצמאות שמח!
יהורם גאון? pic.twitter.com/y14sECYVm3
— Avi Kennig (@AviKennig) April 22, 2020
