עם סיומו המסתמן של המשבר הפוליטי הממושך, והחתימה על הסכם להקמת ממשלת החירום־האחדות הלאומית, אפשר לגשת לבחינת הבעיות האמיתיות המונחות לפתחנו, ובראשן הבעיה הכלכלית שגרמה מגפת הקורונה – על אף מיעוט הנפגעים עד כה מהמחלה, ודאי ביחס לרוב מדינות ה־OECD.
שבועות אחדים אחרי תחילת התפשטות הנגיף, רשומים פה כבר למעלה ממיליון דורשי עבודה ורבבות עסקים קטנים שמתמודדים עם קשיים אמיתיים. אין כמעט ספק שיום יבוא ונזדקק לחשבון נפש אמיתי: עד כמה היסטריה ציבורית עולמית מוגזמת, שניזונה מתקשורת נמהרת ורודפת רייטינג, כמו גם פוליטיקאים שלא רואים מעבר לעכשיו ולמיד, גררו אותנו למשבר כלכלי כבד מנשוא. בינתיים אנחנו נדרשים לטיפול דחוף במשבר עצמו, הכלכלי והחברתי כאחד, צריכים לגשת בלב חם אך בראש קר וצלול. אסור בתכלית האיסור לקבל עוד החלטות חפוזות שיגרמו נזק עצום למשק ולחברה לאורך שנים רבות.
ראשית חוכמה צריך לדעת שאין כמעט אפשרות מקרו כלכלית להגדיל מאוד את היקף הסיוע הכולל לענפים שידעכו כלכלית לאורך זמן. המדינה תשגה קשות אם תתפתה להעביר את נטל החוב של אזרחיה בהווה לנטל כבד על אזרחיה לעתיד. אם היא בכל זאת תנהג כך, נמצא את עצמנו על סף פשיטת רגל לאומית, כמעט כמו זו שנקלענו אליה בעת המשבר הכלכלי של שנת 1985, עם חוב עצום, כמעט פי שלושה מהתוצר הגולמי.
במשבר הכלכלי העולמי של 2008, ממשלות אירלנד, יוון, איטליה, ספרד, איסלנד ואפילו ארה"ב התגייסו לשאת בחובות הבנקים והתאגידים, שנגרמו כתוצאה מניהול שערורייתי. במקום שבעלי המניות יישאו את רוב הנטל על שכמם, הם הצליחו – בכישרון רב ובהפעלת לחץ פוליטי ותאגידי כבד – לזקוף את חובם הפרטי לחובת המדינות, ואלו הידרדרו לגירעונות עצומים. כתוצאה מכך, במשך תקופה ארוכה נוצר משבר צמיחה קשה ואבטלה ממושכת, ירידה בתוצר, הגדלת החוב הלאומי, והוצאות ריבית גבוהות. האזרחים הפשוטים, ולא בעלי ההון, נשאו בנטל, כי ממשלותיהם הציעו להם פחות שירותי חינוך ורווחה.
הסיוע הכולל והמעודכן של ממשלת ישראל לנפגעי הקורונה עומד כבר עתה על כ־90 מיליארד שקלים מתוך תוצר מקומי גולמי (בשנה שעברה) בהיקף כ־1,400 מיליארד שקלים. מדובר ב־6.4 אחוזי תוצר לעומת סיוע של 5.4 אחוזים בשוודיה, 5.2 אחוזים בקנדה, 3.2 אחוזים בניו־זילנד ו־6 אחוזים בשווייץ.
הסיוע לעצמאים אינו מספיק, ורק חלקו הקטן ניתן באופן ישיר – בעוד השאר ניתן בערבות מדינה. שיעור ערבות המדינה נמוך מדי, והבנקים מסרבים להעניק הלוואות לעצמאים מחשש שלא יעמדו בהחזר החוב. רצוי שבסעיף הזה תשפר המדינה את גובה הערבויות, שהרי העצמאים והשכירים בחברות הקטנות והמתפתחות הם הלב הפועם והכישרון היזמי של הכלכלה. מהם יצמחו העסקים הבאים, העתיד של ישראל בהייטק ובתחומים נוספים. אך מדוע המדינה צריכה לסייע לגופים ותיקים וגדולים שנקלעו למשבר, כמו חברות תעופה וחברות מלונאות בבעלות פרטית? כאשר הגופים האלה נקלעים לקשיי תזרים, ייתכן שהניהול שלהם לא היה מיטבי גם בלי משבר הקורונה, ולכן אין סיבה שהמדינה תיחלץ לעזרתם על חשבון כלל אזרחי ישראל. הרי זה טיבה של הכלכלה החופשית. עסקים חדשים קמים כל הזמן ועסקים ותיקים וגדולים הולכים בדרך כל הארץ.
נחזור לנתוני המשק הלאומי: הגירעון בשנת 2019 עלה ל־4 אחוזים מהתוצר. ההנחה של משרד האוצר היא שבתנאים הקיימים הגירעון התקציבי עלול לעלות ל־7.5 אחוזים, אבל יש מקום לחשוש שהנפילה בהכנסות המדינה ממיסים והגדלת ההוצאות יביאו אותנו עד כדי גירעון של 10 אחוזים, עם צמיחה שלילית של 5־6 אחוזים בשנה. הנתונים הקשים והמסוכנים האלה יגררו כמובן עלייה מהירה בריבית ואולי גם ירידה בדירוג האשראי של ישראל.
בשנת 2003, במהלך האינתיפאדה השנייה ואחרי המשבר בהייטק בשנת 2002, הגירעון עלה ל־6 אחוזים והריבית על האג"ח הממשלתי זינקה ל־13 אחוזים. רק מדיניות קיצוץ קשה וכואבת מאוד של שר האוצר דאז בנימין נתניהו, וערבות אמריקנית, סייעו לנו להיחלץ מהצרה ההיא. חלילה לנו מלחזור עכשיו לימים ההם, ולכך שניאלץ לבקש סיוע חירום ממדינות אחרות או ממוסדות בינלאומיים, שכידוע גם הם מצויים עכשיו בצרה כלכלית. אבוי לנו אם נמשיך לטפל במשבר באופן פזיז והיסטרי.
שמואל סלבין הוא איש עסקים ומנכ"ל משרד האוצר לשעבר
