כמו רעידת אדמה המאפשרת לגיאולוג להתחקות אחר שכבות הסלע הקדומות כך משבר הקורונה הולך ומסתמן כנייר לקמוס להבנת שינויים ותמורות בחברה הישראלית והיא מאפשרת לראות מאיזה חומרי מגלם אנחנו עשויים וכיצד התפתחנו עם השנים. החדשות הפחות טובות בהקשר הזה נוגעות למערכת החינוך ולמקומו של בית הספר בחברה הישראלית.
שנים רבות ראינו כולנו את מערכת החינוך כזו שאמורה לייצר תוצאה חינוכית ערכית שאותה הגדרנו במושגים מופשטים. סיפרנו לעצמנו שתפקיד בתי הספר הוא להקנות לתלמידים גם ערכים כמו אהבת הזולת, המולדת, חברות ועוד. אמרנו גם שמטרת החינוך היא לא פחות מכך היא להכשיר את הדור הבא לאזרחות טובה בישראל. עוד יותר מכך, גם מלמלנו לעצמנו שבית הספר צריך להקנות ארגז כלים לכל תלמיד לעיצוב עתידו. תמיד ראינו במערכת החינוך מוסד שאמור לייצר ערך חינוכי ומקצועי ולאו דווקא במובן של מיומנויות נקודתיות, אבל במובן של הבנות בסיסיות בתחומי ידע שונים ורלוונטיים לעידן ולעולם המודרני.
הסיפורים הללו אולי היו נכונים, ונשמעו טוב הן באוזני ההורים, אנשי החינוך ובמידת גם הלומדים. אולם, הם היו נכונים לפרק זמן היסטורי התחום מאד בזמן בחיי האומה העברית-יהודית, והם נכונים הרבה פחות לימים אלו. זאת, שכן
את הצורך שהגדיר מיזם בניין האומה הנולדת בציון במערכת חינוך המטפחת לערכים החליפה מערכת חינוך אחרת. זו מערכת שגדלה לתוך המציאות הכלכלית הניאו-ליברלית המעמידה במרכז את רעיון הצרכנות והייצור.
במציאות הזו שבה צרכנות, עושר וחומרנות מכתיבים את ההתנהגות החברתית תפקידו של בית הספר קיבל משמעות אחרת לגמרי. ממנגנון הוראתי שנועד לתפקד כסוג של כור היתוך לצעירים שנועד לחבר אותם לקולקטיב ת דרך מערכת של ערכים וידע, הוא הפך למפעל מסוג אחר לגמרי שייעודו המרכזי הוא להבטיח את החירות לאלה הנמצאים מחוצה לו (קרי – ההורים) להשתלב ולהתמסר לשוק העבודה.
בית הספר הסב את עצמו לשומר הטף שיותר מאשר נועד לייצר ערך משמעותי עבור הלומדים בו, נועד לייצר ערך עבור אלה הנמצאים מחוצה לו. כל זאת מתקיים במציאות פרדוקסאלית שבה, לפחות בישראל, עלה מספרם הממוצע של ילדים במשפחה, וגם הם הפכו אולי לחלק מתמונת ההישג הכלכלי שלנו ברוח האתיקה הפרוטסטנטית של הסוציולוג מקס ובר.
אם כך הוא הדבר, הרי שבתי הספר משמשים כמערכת הטרוטופית. זהו מושג שטבע הפילוסוף מישל פוקו כדי לבטא סוג של מרחב חברתי ייחודי הנמצא בתוך המרחב החברתי הכולל אבל הוא מצד אחד מובחן ממנו ומצד שני מקיים עמו סוימביוזה וממלא ביחס אליו תפקיד פונקציונאלי. מרחב זה נועד למעשה להסדיר עבור החברה את החיים הנורמאליים שמחוצה לו, באותה המידה שבה בית הכלא מרחיק את העבריינים מתוכה כדי לאפשר את קיום הסדר הנורמאלי.
על משקל הרעיון ההטרוטופי, בית הספר הופך במציאות שלנו למה שמאפשר את קיום החיים הכלכליים ואת השיטה הכלכלית וכל מי שעוקב, ולמעשה כולנו עושים זאת ולא בכדי, אחר הדיון הסוער בעניין מועד פתיחת מערכת החינוך בעקבות משבר הקורונה וער ללחצים האדירים המופעלים בנושא על הממשלה מבין היטב את האמור לעיל. פתיחת מערכת החינוך בעת הנוכחית הפכה לתנאי הכרחי לטובת תהליך שחרור המשק והחזרתו לתפקוד. הדיון כמובן אינו עוסק בתכנים. גם לא בתלמידים עצמם ובתועלות שפתיחתה המחודשת של מערכת החינוך תקנה להם. השיח המתקיים הוא כלכלי נטו, והנה לכם אותה רעידת האדמה החושפת את מערכת ההנחות הסמויות שלנו על מערכת החינוך ובעיקר את ההבנות הפנימיות שלנו לגבי תכליתה.
מי שמחפש אחר סיבת השורש לליקויים מהם סובלת מערכת החינוך שלרוב אנחנו קושרים אותם בכל מיני עניינים שמעל פני השטח, כמו תקציבים, תפקודם של שרים, והרבה יותר לעניינים תפיסתיים. כאן בדיוק 'קבור הכלב' וזו הסיבה העיקרית למכלול התופעות השליליות, שאינן נעלמות מן העין, במערכת החינוך בכללן רמת לימוד נמוכה, הסתפקות במטרות צנועות, ריסוק מעמד המורה וסמכות המערכת וריכוז המאמץ בפופולריזציה ביחס לתלמיד.
כלל התהליכים הללו גרמו למערכת החינוך הישראלית להיפרד כמעט לחלוטין מעולם הידע, האינטלקטואליזם והערכים. בתי הספר מתפקדים על משקל 'המשפחה השנייה' של התלמידים, מעין מתיחה רעיונית של מושג המשפחה הביולוגית. משזה קרה, הפכו חלק ניכר מהמורים – למרות שיש בקרבם הרבה אנשים טובים, בעלי כוונות ראויות ובעלי תפיסות ערכיות – לסוג של אימהות ואבות במשרה שנייה, הרבה לפני שהם רואים בעצמם אנשי ידע והוראה.
זהו אם כן הסיפור כולו ושורש הרע ומשבר הקורונה רק חשף את הדברים והפך אותם גלויים לאור השמש. הוא כמעט גרם לנו להודות כמעט בפה מלא במה שאנחנו מכחישים הרבה זמן או במקרה הפחות גרוע, לא צף בתודעתנו. האם יש בכך כדי לחולל שינוי מהותי. אינני בטוח בכך. המציאות האנושית לעולם עובדת בתווך בין המציאות האמתית ובין הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמו כדי להמשיך ולדבוק בקיים, בבחינת תודעה כוזבת המאפשרת את הקיים. החדשות הטובות בעניין הן שחשיפת השכבות הגיאולוגיות העמוקות שמרכיבות את המציאות היא שלב ראשוני, אבל מהותי, בתהליך הריפוי והשינוי.
