625 מילים הכילה הודעתו הרשמית של שר הבריאות יעקב ליצמן על החלטתו לעזוב את המשרד בראשו עמד בשנים האחרונות. מאות מילים ואף לא משפט אחד שיש בו בדל של הסבר לצעד הזה. פתאום קם ליצמן בבוקר ומחליט ללכת. לעזוב את המשרד המשמעותי ביותר בממשלה בנקודת הזמן הנוכחית. יותר מהביטחון, יותר מהחוץ, בוודאי יותר מתיק השיכון. הקברניט נוטש את הספינה באמצע המשבר, ואפילו לא חושב שלציבור מגיע לשמוע ממנו איזו חתיכה של תירוץ אינטיליגנטי.
יתכן בהחלט שהדיווחים בנושא נכונים, וליצמן לא מסביר למה, כי לא הוא קיבל את ההחלטה. כנראה ששר הבריאות באמת חשב שהוא עומד להישאר בתפקידו גם במהלך כהונת הממשלה הבאה עלינו לטובה, אבל הבוס האמיתי, כלומר האדמו"ר מגור, חשב פתאום אחרת. אין ספק שיותר קל כרגע לדאוג לאינטרסים של הציבור החרדי מכס שר השיכון מאשר מלשכת שר הבריאות. להיות שר הבריאות בנקודת הזמן הנוכחית זה לעסוק מאה אחוז מהזמן בקורונה. לא נשאר זמן לעיסוק בכל מיני עניינים שבגללם ליצמן, ופטרונו האדמו"ר, שאפו לתיק הבריאות מלכתחילה.
מצד אחד זה מובן. ברור שכל אחד דואג לעצמו ולציבור שממנו הוא בא. ועדיין יש משהו קצת מאכזב לגלות שבקצה הפוזה של שר בריאות שפועל למען כולם, מבצבצת אותה עסקנות חרדית מוכרת שתחומה בגבולות האינטרסים של המגזר. עצוב לגלות שבסוף שר הבריאות הוא קודם כל שליחו של האדמו"ר מגור ורק אחר כך שליח ציבור.
מה שכן עלה בחריפות רבה בהודעתו של ליצמן הוא טענותיו על הסתה נגד הציבור החרדי. ליצמן בחר לחתום את הקדנציה בהטפת מוסר לכל מי שאיננו המגזר החרדי, אבל משום מה לא רואה, או לא מעוניין לראות, את חלקו בסיטואציה הבעייתית שנוצרה.
דווקא ממנו כשר בריאות חרדי היה מצופה לפעול על מנת להגביר את המודעות בציבור החרדי לנושא הקורונה ולגודל הסכנה. לא להיות "שתדלן תפילות ומקוואות" בממשלה אלא לנצל את הקו הישיר שיש לו ולחבריו בכנסת אל גדולי הרבנים על מנת לגייס אותם למאבק במגיפה. הטבלה (של משרד הבריאות) לא משקרת, ומרבית מוקדי התפרצות הקורונה הם ישובים חרדיים. האם ליצמן מוכן לשאול גם את עצמו איך זה קרה, או שהוא רק רוצה ליילל על הסתה?
אין ספק כמובן שלליצמן היו גם כמה הישגים במשרד הבריאות, וודאי שהוא עשה במשרד כמה דברים טובים. דלתו הפתוחה לכל פונה ונכונותו לסייע לכל אזרח ללא הבדל דת גזע ומין הייתה מן המפורסמות ועל כך הוא בוודאי ייזכר לטוב, אבל כל אלו לא יוכלו לכסות על מחדלי תום הכהונה ועל האופן המביך שבו היא הסתיימה.
