את האי אמון העמוק של רבים בחוגי הציונות הדתית כלפי בנימין נתניהו הוא הרוויח ביושר. אלה לא רק ההבטחות החוזרות ונשנות להחלת הריבונות, שהוא הקפיד לפזר לפני כל מערכת בחירות ולשכוח מיד אחריהן, אלא גם הנוהל הרגיל שלו לשתות את קולות הציונות הדתית לפני הבחירות, להשתמש בה אחרי הבחירות לשם הקמת קואליציה, ואז לזרוק אותה בצידי הדרכים. אני עצמי כתבתי לא פעם, כולל בשנה האחרונה, שלפני שימינה ממליצה עליו בפני הנשיא כדאי לוודא שהוא לא ישתמש בהמלצה הזו נגדה.
אך הפעם המצב שונה, וחייב חשיבה חדשה ויכולת להשתחרר מהעמדות הרגילות. אל לנו ליפול בשבי הסיסמאות. למי שלא השתכנע מתוך ההקשר הכללי של תוכנית טראמפ בכך שהפעם נתניהו באמת מתכוון להחיל ריבונות, באו המגעים הקואליציוניים עם כחול לבן והוכיחו זאת, ולמי שגם הם לא הספיקו, בא ההסכם הקואליציוני שנחתם איתה השבוע ולא השאיר מקום להרבה ספקות. החלת הריבונות מופיעה בהסכם הזה במלוא תפארתה והדרה, כולל תאריך יעד ברור וקרוב, ובנוסח שאינו מותיר חשד שהדברים מופיעים שם רק כדי לצאת ידי חובה.
בהנחה שייעודה של הממשלה הבאה מבחינת נתניהו, מעבר למאבק בנגיף, הוא החלת הריבונות, נראה שהפעם הוא לא מתכוון לזרוק את ימינה מתחת לגלגלים. זה לא עניין של סנטימנט; הוא באמת זקוק לה להגשמת המהלך ההיסטורי הזה. אף שאלקטורלית יש לנתניהו מספיק אצבעות לשם הקמת הממשלה הבאה, לצורך החלת הריבונות הוא עדיין זקוק למסה פוליטית קריטית בתוך הקואליציה עצמה מול חלקי השמאל שבה, שלא כל מרכיביה מתלהבים מהעניין.
שנית, ממש כפי שבמאבק בנגיף יש צורך בהתגייסות לאומית רחבה ככל האפשר, כך גם בנושא החלת הריבונות. צפויה תמיכה בינלאומית וערבית מסוימת, ובעיקר אמריקנית, אך עדיין תהיה התנגדות עיקשת למהלך לפחות מצד חלק מהאיחוד האירופי, שלא לדבר על הרשות הפלסטינית. כך שהכתף האידיאולוגית והפוליטית הנחושה והאיתנה שימינה מסוגלת לתרום למהלך חיונית מאוד לנתניהו.
נוסף לשיקולים האלה, יש לימינה סיבות משלה לתמוך במהלך מתוך הקואליציה. ראשית, חשוב שהיד האידיאולוגית של ימינה תהיה על ההגה, תשפיע על פרטי התוכנית ועל יישומה, ובעיקר תוודא שלא תוביל בשום מקרה להקמתה של מדינה פלסטינית. שנית, גוש מפלגות הימין שהלך והתגבש בשנה האחרונה, ובזכותו התפרק השמאל, הוא נכס פוליטי ואידיאולוגי חשוב מאין כמותו בעשורים הבאים, וצריך לטפח אותו, לתחזק אותו ולשמור עליו מכל משמר. הוא יהיה חיוני גם אחרי עידן נתניהו. אם ימינה תשב באופוזיציה היא עלולה לפגוע באחדותה וביציבותה של קבוצת המפלגות בימין, החיונית להמשך הגשמת החזון האמוני של הציונות הדתית.
ראשי ימינה כבר הוכיחו שהם מהשורה הראשונה של הפוליטיקה הישראלית ומהמוכשרים והאידיאליסטים שבה. אך הם התרגלו בשנים האחרונות לזכות מן ההפקר. למרות כוחם הפוליטי הדל הם הצליחו לזכות בתפקידים בכירים בממשלה. אבל לא לעולם חוסן, ולא תמיד הסיטואציה הפוליטית מאפשר פינוקים שכאלה. הפעם הם יצטרכו להסתפק בפחות תיקים ופחות בכירים, ולא משום שנתניהו כבר לא סופר אותם. היה ברור מראש שממשלה מהסוג שמוקמת עתה, שראשי ימינה פעלו בצדק להקמתה לשם יציאה מהמשבר הפוליטי העמוק של השנה האחרונה, תחייב את ימינה לשלם במטבע קשה. תהיה זו טעות להיעלב מכך, או להרגיש ששוב נתניהו זרק את ימינה לצדי הדרכים. הפעם לא זה המקרה.
אין לשכוח שלראשי ימינה יש אחריות לא קטנה לכך שכוחה הפוליטי של הציונות הדתית דל כל כך, ולכך שהיא צפויה לקבל פחות עמדות השפעה בממשלה הקרובה. מה שאירע בשנה האחרונה בפוליטיקה הציונית־דתית מחייב קודם כול אותם ואחרי כן את כולנו, כלל הציבור הדתי, לחשבון נפש עמוק, לפני שאנו באים בטענות על קיפוח פוליטי מצד אחרים. קצרנו מה שזרענו.
בין שתצטרף ימינה לקואליציה ובין שתלך לאופוזיציה, כדאי מאוד שראשיה יקדישו את החודשים הקרובים לתהליך שיקום עמוק ויסודי של הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית ושל אמון הציבור בהם. השנה האחרונה לא אפשרה להקדיש זמן ותשומת לב לתהליך השיקום הזה, אבל עכשיו אי אפשר עוד לדחותו. מתווה התהליך ברור וכבר צוין: חיסול כל המפלגות הפרטיות ויצירת מסגרת פוליטית אחת ויחידה; גיבוש עקרונות אידיאולוגיים קצרים ותמציתיים שיספקו הן תוכן והן גבולות גזרה ומסגרת; עריכת מפקד רחב, פתוח, שקוף והוגן, ואחריו בחירות מקדימות לראשות המפלגה. עד שהשיקום הזה לא יתממש, אל לנו לבוא בטענות לאף אחד על קיפוח פוליטי.
