לפי ידיעות בתקשורת הזרה, ישראל נמצאת על סף עסקת שבויים ונעדרים. אלו כמובן ידיעות מעודדות, שציפינו להם זמן רב. הקורונה בכל זאת הביאה כמה דברים טובים בכנפיה. בעסקה הזאת אני מבקשת לכלול גם נעדר נוסף: את שר החינוך הרב רפי פרץ, קצין מעוטר, מחנך ומנהיג, שמרגע פרוץ המשבר התנדף מחיינו בדיוק כשאנחנו צריכים אותו כל כך. אנא, שחררו אותו או לפחות מידע על מקומו, כי אנחנו זקוקים לשר חינוך בעל שיעור קומה, מנהיג בעל ערכים וכריזמה.
ספק אם רפי פרץ הוא הדמות שאנחנו צריכים בימים אלה, אבל זה מה שיש. פרץ, המכונה בביתנו "הרקדן" לאחר שהדגים את כישוריו הכוריאוגרפיים במחול עם כוחות הגירוש כשבאו לפנותו עם תלמידיו מהמכינה בעצמונה, אמור להיות קול חשוב ויציב בעת הזאת, כשמיליון תלמידים והוריהם משוועים לאמירה ברורה.
נתחיל בקל (לשר החינוך, אבל חשוב ביותר להורים): שיעורים רבים מתנהלים בימים אלו בתוכנת "זום". מתברר שקל מאוד לפרוץ אליה, ומי שעושה זאת מעלה, במוחו המעוות ובפני המשתתפים בפגישה הווירטואלית, תכנים אלימים ופורנוגרפיים איומים. מאז שסיפרו לי בקווים כלליים ביותר על אחד מהמקרים, אני לא מצליחה להשתחרר מהאימה, ואני כבר מזמן לא ילדה. אני לא יכולה לדמיין את עומק הפגיעה בנפשם של התלמידים שחוו את זה. בארה"ב כבר הבינו שזאת אפליקציה שקל לפרוץ אליה, ואסרו את השימוש בה במפגשי לימודים. הם המליצו על תוכנות אחרות בשוק, שמאובטחות ובטוחות הרבה יותר.
ואיפה שר החינוך שלנו? נעדר. הרי אין שום בעיה להורות לא להשתמש בתוכנה, ולהציע יישומים חלופיים, נכון? הוא לא מחויב לבעלי המניות של "זום" בשום דרך, הוא מחויב רק לנו, לתלמידים ולמורים, ולהורים שבאמצע. אבל בשביל זה צריך – ובכן, רציתי להגיד הנהגה, הבנת המציאות, אומץ, אבל לא צריך אף אחד מכל אלה. צריך לראות חדשות. ואז צריך לבקש מהדובר להוציא הודעה פשוטה ולקונית שתתקן את המעוות.
נמשיך, כבוד השר? ובכן, בימים אלו, כבר יותר מחודש וחצי, הילדים והוריהם כלואים בבית בפחד מוות, פשוטו כמשמעו, ועלולים להיווצר מתחים. נכון, חלק מהמתח מקורו בשעמום. ונכון, אפשר לנצל את התקופה הזאת לגיבוש משפחתי. ועדיין, להוסיף לקלחת הזאת חובת למידה מרחוק זה להיות מנותק לגמרי מהמציאות.
אצלנו זה נראה בערך ככה: בוקר טוב ילדים, איך ישנתם, חיוכים, נשיקות. חלק אפילו מצחצחים שיניים. מתחילים להכין ארוחת בוקר ויושבים ללמוד במקביל. ילד אחד פוצח בשיחת זום כיתתית כשעין אחת שלי צופייה לבדוק אם לא יתפרץ שם איזה סוטה, והעין האחרת מנסה לעזור לילד השני לפתור משוואות שמאז ומתמיד היו מעל לכוחותיי המנטליים. הראשון מאבד עניין אחרי 12 דקות כי אי אפשר לשמוע כלום ברעש הזה, והשני בוחר את בריאותו הנפשית של אחיו כנעלם, ומציק לו עד דלא ידע. בינתיים ארוחת הבוקר נשרפת, החיוך הופך למאולץ ועוד לא עשינו עמוד אחד מארבע משימות החובה של היום הנפלא הזה. זה לא עובד.
נכון, בשוודיה זה עובד עשר, וגם בארץ מומצאת באסיה, אבל כאן פחות. ואני לא מדברת עדיין על קשיים פיזיים. לא בכל בית יש מחשב לכל ילד, במיוחד במשפחה מרובת ילדים ששניים מהם עדיין יונקים. הצילו. בד בבד, שמעתי על משפחות שאוהבות את הלמידה (נו, בטח יש בהן רק בנות. חוכמה גדולה), ושזה טוב להן משום מה. אז א', כתוב בתורה "אל תשוויץ", וב', אני לא מאמינה להן. מילא. אז מה אני מציעה? מערכי שיעורי העשרה בלבד. בלבד, כבוד השר, על נושאים מהממים, כמו חלל ותעופה, מלחמות המכבים או ציור. אפשר ללמוד אנגלית מסרטים באנגלית שיאשר משרד החינוך. סתם דוגמה.
והקשה ביותר, כבוד השר, הוא החופש הגדול. במקום שתכריז שעכשיו החופש הגדול, עכשיו, ואחר כך לימודים, כי כל המשק בקריסה, ואצל כולם הכול התהפך חוץ מהלו"ז הקדוש למורים, אתה נותן לאיזו גברת גסת רוח לנהל את המשבר כרצונה – ואתה, כאמור, נעדר. ובכן, בזמן הזה אנחנו צריכים הנהגה אמיתית, אמיצה, ערכית, שעם ישראל בראש מעיניה. אני לא משוכנעת שאתה מתאים לתפקיד.
