ברצוני לשתף אתכם במחשבה שטורדת את מנוחתי: יום הזיכרון לדידי הוא היום העצוב בשנה. לא צריך להתאמץ בשביל לחוש את אווירת העצב שמתנוססת באוויר, היא נודפת מכל פינה. אלו שמתקשים לחוש אותה מוזמנים להשתתף באזכרה לחייל שנפל, או אפילו לשבת מול הטלוויזיה ולצפות בסרטים על חיים שנגדעו באיבם, על אהבת אמת שהופסקה, על ילדים שגדלים בלי הורים, אח ששכל את אחיו ועוד כהנה וכהנה סיפורים קורעי לב. היש דבר עצוב מזה?
כיהודי מאמין, השכל שלי מבין ששורשי הצרות טמונים בתשעה באב; אז כשנחרב אורו של עולם והתחילה הגלות המרה ניטעו השורשים של כלל הצרות של עם ישראל לדורות. אך זוהי ידיעה שכלית בלבד שקשה מאוד לחוש אותה. מבחינת החוויה קשה מאוד להרגיש עצב אמיתי על אותו חייל שנהרג במלחמה מול נבוכדנצר מלך בבל בחורבן בית ראשון, או מול טיטוס הרומי בחורבן בית שני.
לעומת זאת, יום הזיכרון הוא הרבה יותר עוצמתי וחוויתי לגבינו כי אין בן אדם שאינו משתייך למעגל חברתי או משפחתי של אנשים ונשים, מבוגרים וילדים, חיילים ואזרחים שנהרגו ונרצחו במלחמות ישראל ובפעולות איבה למען ישובה של ארץ ישראל ומדינת ישראל. ודווקא בשל עובדה מוגמרת זו הדבר כל כך מטריד את מנוחתי. חששי העיקרי הוא שעוד מספר שנים יגיע הדור שכבר לא יכיר באופן אישי את הנופלים שאנו מכירים ומבכים את לכתם היום, ואותם נופלים קדושים הי"ד, יהפכו לעוד פרק בהיסטוריה הציונית, אמנם היסטוריה חשובה, אך היסטוריה מתועדת באותו האופן שבו אנו מתייחסים כיום ליהודים שנפלו על קידוש השם במהלך ההיסטוריה.
דווקא בגלל החשש הגדול הזה סבור אני שצריך לשוות ליום הזיכרון ממד נוסף. מעבר למימד האישי של הנופלים שהוא אמנם החוויתי והנוגע ביותר בלב, עלינו להגביה עוף גם לממד הנצחי והכלל ישראלי, שכן הוא זה שבסופו של דבר ייצרב גם בתודעת הדורות שלא הכירו את הנופלים באופן אישי.
נכון, אותם קדושי עליון שמתו על הגנת המדינה ובפיגועי הטרור הם אותם יקירים שנגדעו מאיתנו, אך מעבר לזה הם מייצגים דור שלם של מסירות נפש למען העם והארץ. הם אלו שמבטאים את הרמה העליונה ביותר של "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – צברים ועולים חדשים, דתיים וחילוניים שבחרו לחיות בארץ ישראל, עם כלל אתגריה, ושילמו על כך במחיר הגבוה ביותר שיכול האדם לשלם בעולם הזה. יש כאלו שבחרו באותה מסירות נפש בבחירתם החופשית, ויש כאלו שגבורתם נקבעה על ידי הקב"ה. איננו יודעים מדוע הם אלו שנבחרו, אך יודעים אנו שאלו ואלו ללא יוצא מן הכלל הם בבחינת "הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י,ב).
דומני שאם נצליח להוסיף לאבל הפרטי הבלתי ניתן להכלה, גם את הרמה הלאומית, אזי זכרם של אותם קדושים יינשא לדורי דורות על שפתי עם ישראל ככאלו שהיו שותפים עד כדי מסירות נפשם, בתקומת מדינת ישראל שהיא יסוד כיסא ה' בעולם והתחלת הגאולה השלישית והשלמה.
