אם בימים כתיקונם המושג שגרה נתפס כמשהו משעמם ואפור, בימים שאינם-כתיקונם, כימינו אנו, רבים מצפים לשובה של השגרה הברוכה. מנין הגיעה המילה שגרה? האם יש לה קשר לשיגור ולשגריר?
ובכן, נראה שכן. השגרה הגיעה אלינו מן הארמית, והיא בעצם צורה עברית למילה הארמית שיגרא. בארמית הקדומה היו מוסיפים א' בסוף המילה כדי להפוך אותה למיודעת, בדומה לתפקידה של ה' היידוע בעברית – המופיעה דווקא בתחילת המילה. כך, גְּבַר בארמית הוא איש, וגברָא הוא הָאיש. כְּלַב הוא כֶּלֶב, וכלבָּא פירושו הַכלב. בארמית המאוחרת, פעמים הרבה נותרה א' בסוף המילה אף כשזו לא זקוקה ליידוע, ולכן אנו מכירים מילים רבות מאוד בארמית שנכתבות בא' בסופן דרך קבע (סדנא, כורסא, אולפנא, משכנתא ועוד). מפורסם הסיפור על תלמיד הישיבה שהצהיר בלשכת הגיוס שהוא יודע שפה נוספת מלבד עברית, ארמית כמובן, וכששאלה אותו החיילת איך אומרים למשל לשכת גיוס השיב מיניה וביה: לשכתא דגיוסא.
בעברית שלנו הפכה הא' הסופית הזו פעמים הרבה לה' סופית, שהיא סימן הנקבה בעברית – וכך שינו מילים רבות ממשפחה זו את מינן מזכר לנקבה. כך למשל כורסא בארמית פירושה כיסא, אך בעברית אנו אומרים כורסה יפָה. וכן – אולפנא בארמית פירושה פשוט אולפן, מקום לימוד, מלשון אילוף, והמין הדקדוקי של המילה הוא זכר; אך בעברית שלנו אולפנה היא מילה שמינה הדקדוקי הוא נקבה, ואנו אומרים אולפנה חדשה, ומוסד זה אף מיועד דווקא לבנות).
גם המילה שגרה שייכת למשפחה הנזכרת. בארמית ישנו הביטוי שיגרא דלישנא, כלומר שגרת הלשון – מה שהלשון רגילה לומר. השורש שג"ר בתנ"ך מופיע רק בהקשר לוולדות הבהמה ("שְׁגַר אלפיך ועשתרות צאנך"), אך בלשון חכמים הוא שגור יותר, והוא קשור לשליחה ולשטף. בתיאור יפה בסדר אליהו רבה מסופר על אלקנה ובני ביתו שהיו משכנעים את העם לעלות למשכן שבשילה, והיו אומרים שהם בדרכם "לבית האלוהים, שמשם תצא תורה ומשם מצוות". היו הם שואלים את האנשים: "ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?" ומתאר המדרש: "מיד עיניהם משגרות דמעות. אמרו להם: נעלה עימכם? אמרו להן: הן". העיניים משגרות דמעות, היינו מַזילות וכמו מְשַׁלחות את הדמעות, ובדומה לכך אף הלשון משגרת את מילותיה. מסופר על התנא ר' חנינא בן דוסא שהעיד על עצמו שאם שגורה תפילתו בפיו, היינו שוטפת ורצה כמו מעצמה, הרי היא מתקבלת. מכאן בא הביטוי שיגרא דלישנא, כלומר הדברים השגורים והרגילים על הלשון, הנשלחים בשטף ובמרוצה.
צירוף זה הוליד ברבות הימים את השימוש במילה שגרה גם ביחס לדברים אחרים שיש בהם רגילות ושטף. כך למשל כתב ח"נ ביאליק במסה גילוי וכיסוי בלשון: "רגעים כאלו מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים", כלומר במרוצת החיים. בהמשך הפכה המילה שגרה לרגילה יותר ויותר, ועברה מלשון הספרות ללשון השגרתית והרגילה – וכך התקבלה השגרה שכולנו מצפים לשיבתה הברוכה.
לתגובות: yetsion@gmail.com
