מאז שכבה הנר, הוא בוער בה, ולא אוקסימורון הוא ולא שעשוע מילים, אלא כך. לחלוטין.
ולא בקלות גילתה אור זה ובעירה זו.
משכבה הנר, מצאתה האש הזרה לבדה, אש שעשנה השחור כיסה את תכלת השמיים וכמעט שסימא את העיניים המלוחות ושרף את הלב בגעגוע. ועוד הוסיפה האש הזרה וצבעה את פרחי הבר בשחור ובחמת רעשיה, השתיקה את קולות הדרורים ושירת השחרורים. רק קולם של העורבים נשמע ברקע: רע! רע! רע!
ובדרך שדמתה כמעט כנס ולאחר שדומה היה שהאש הזרה כילתה הכול ולא הותירה דבר לפליטה, נמצא בחשאי וקמעא קמעא האור הדקיק שדלק בתוכה. חומו חום החמלה וההתבוננות. והרצון. ואורו להבה קטנטנה, שראשה שואף מעלה מעלה ורוצה זו הקטנה לחמם ולו במעט, אותם אלו שהאש הזרה פגעה בם.
וראה זה פלא, ביום בו הצליחה לראות את שלהבתה משתקפת ולו לרגע בעיניו ובפניו של מוכה האש, הזדקפה שלהבתה והתרוממה וחפשה עוד ועוד וידעה והבינה שאין איש שאין לו נר ואין נרו כנר חברו. וידעה והבינה שמכוח הנר שכבה, בוער נרה ומוכנה היא ומזומנה לגלות את אור הנר ברבים.
הכותבת היא אחותו של אבנר יונה ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים. כיום היא ראש היחידה להתמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות במשרד החינוך
