מאז שאני זוכר את עצמי אזכרות חודש אייר היו טקס מקודש בביתנו. האזכרה המשפחתית עם יום הזיכרון הלאומי. מה שצוין בלוח השנה כיום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל חקוק על לוח ליבם וצרוב בנשמתם של משפחות החללים. עם השנים הזיכרון אינו מתעמעם, הוא אף מתעצם.
אמא שלי, רחל יקותיאלי לבית בצלאל איבדה את אחיה ואת אביה במלחמת השחרור. אחיה ציון בצלאל, נפל בגוש-עציון כשבוע לפני הכרזת המדינה. אביה שמואל בצלאל נהרג בירושלים כשבוע לאחר הכרזת המדינה, בטרם חלף חודש מנפילת בנו ואת פניו מעטר זקן אבלים.
האח, ציון בצלאל התגייס בחשאי להגנה ויצא בשיירה אל עבר גוש -עציון הנצורה, כשהגיעו בסמוך ליישובי הגוש לא רחוק מעץ האלון הבודד, בגבעה שעל חורבות המנזר הרוסי, נפתחה עליהם אש מהכפרים הסמוכים. ציון שהיה חובש חש לטפל בחבר שנפצע ובעצמו חטף כדור מצלף ירדני ונהרג במקום. את הבשורה המרה קיבלה המשפחה רק מספר ימים אחר כך.
ביום הכרזת המדינה, כשכולם יצאו לחגוג ברחובות, ביקש סבי שמואל בצלאל ממשפחתו שלא יצאו לחגוג ברחובות, בשל החשש שתיפתח מלחמה והקורבנות שיגיעו בצידה.
17 ימים לאחר נפילת גוש עציון ניתכו פגזיה של הפגזה ירדנית על ביתם של סבי וסבתי, בשכונת בית ישראל בירושלים. סבי שהיה מגויס למשמר העם יצא לחצר להכניס אישה מבוהלת אל המקלט בחצר ביתו. פגז ישיר פגע בליבו והוא נהרג גם כן. סבתי צביה בצלאל, נותרה אלמנה ואם שכולה עם שבעה ילדים קטנים. בימים של חוסר ודאות, גידלה משפחה למופת, בכפות ידיה האמיצות והנחושות עם אמונה ענקית.
סבתא רבא שלי סבתא יפה גול, הוסיפה אל יגונה נכד נוסף לאחר שמספר שבועות קודם לכן נהרג נכד אחר שלה, משה גדליהו, בקרבות ברמת השופט. ובמלחמת יום הכיפורים נהרג נכד נוסף שלה משה רבי, שהיה שריונר בחזית הדרום.
סבתא שכולה אחת – שלשה נכדים הרוגים ובת שהפכה אלמנת מלחמה.
אמי רחל יקותיאלי, הקפידה ב-72 השנים האחרונות על האזכרות וביום הזיכרון הייתה מתייצבת שעה ארוכה בטרם יתחילו הטקסים בהר הרצל בירושלים, ומדלגת בין הקברים של אחיה ואמה. ונשארת עוד שעה ארוכה אחר כך כדי לספר את זיכרון הנופלים לנכדים שהגיעו ולאנשים הרבים שפוקדים את בית העלמין.
השבת האחרונה
כאשר היא מספרת, היא תמיד מעבירה מסר של תקוה וגאווה על המדינה המופלאה שבה אנחנו חיים. את מבטה מפנה אל הפורח והצומח ואל העתיד השמח. גם אם על ליבה ובנפשה צרוב זיכרון עצוב על קרוביה שנקטפו בטרם עת.
השנה הזאת היא שנה אחרת. השנה אמא לא תעלה לקברים המשפחתיים. את ההנחיות על בידוד היא מקיימת כמו כל האזרחים. לראשונה היא לא תוכל להגיע לטקסים בהר הרצל ולספר את סיפורה הפרטי שהוא סיפורה של המדינה. אמא ביקשה ממני לכתוב את הדברים האלו, לשתף ולשמר את הזיכרון.
הספד שכתבה דודה אהובה לפני 42:
"לבנו עצוב להיזכר כי חלפו שלושים שנות יזכור לנשמת אחינו. אותה שבת לא נשכח את בריחתו לפני עלות השחר. שמא ירגיש אבא את שעת קימתו ואז יעצור בעדו את סודו לא גילה לאיש לאן הוא הולך. אך למען איזה מטרה ידענו. הן תמיד אמר למען "המדינה".
כמו כל אב ואם הוריו אהבוהו אהבת נפש ומנעו ממנו את יציאתו למקומות נסתרים. פעם החביאו את נעליו ופעם את תרמילו. אבינו היה נשאר עד אור הבוקר כדי לעצרו על מפתן הדלת אך לא עזר דבר. הוא ידע את המטרה העומדת לפניו.
אותה שבת אחרונה השמש הקסימה, עוד זרחה והאירה את הארץ בלבה של האם היה כבר חשש לאסון. לא עברו ימים, ואז…. כבר לא הרגשנו את אור זריחת השמש של חודש מאי. ענן שחור וכבד עטה על כולנו והוריד רעמים ומטרות מעינינו.
הורים שכולים ומשפחה אבלה נותרנו לימים כבר ידענו כי בדרך לגוש עציון עבים שחורים וכבדים עצרהו. ואביו טרם ידע את מקום קברו ואז: גם אותו פצצות אויב קטעו בטרם סיים קדיש על בנו. ובמלאות שלושים שנה למדינת ישראל נעלה על קברו של ציון שם תמיד יש קרן אור שזורחת". (אהובה אמזל לבית בצלאל 1978)
